עדותו של רודולף רדר
JGuide BE XX CA 2S
עדות יחידה מיהודי שהצליח לברוח ממחנה ההשמדה בלז'ץ – ושרד
עדותו של רודולף רדר, הינה העדות היחידה של יהודי, שהיה אסיר במחנה ההשמדה בלז'ץ והצליח לברוח ולמסור ידיעות נאמנות על כל מה שראה.
רודולף רדר נולד בשנת 1881. עבד בייצור סבון. לפני המלחמה גר בלבוב ונשאר בעיר זו עד יום ה-10 באוגוסט 1942. הצליח לברוח מבלז'ץ בחודש נובמבר 1942.
עדות קצרה של רודולף רדר נתפרסמה בקובץ התעודות של הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין, כרך א', לורז 1946. העדות נרשמה על ידי הגב' מאלצקה.
העדות המפורטת, המתפרסמת כאן, נגבתה מטעם הוועדה ההיסטורית היהודית לגליל קראקא על ידי הגב' ד"ר נללה רוסט (בתו של הד"ר יהושע טהון).
הוועדה ההיסטורית היהודית בקראקא הדפיסה את העדות בחוברת מיוחדת עם מבוא מאת ד"ר נ. רוסט, קראקא, 1946.
עדותו של רודולף רדר, הינה העדות היחידה של יהודי, שהיה אסיר במחנה ההשמדה בלז'ץ והצליח לברוח ולמסור ידיעות נאמנות על כל מה שראה.
רודולף רדר נולד בשנת 1881. עבד בייצור סבון. לפני המלחמה גר בלבוב ונשאר בעיר זו עד יום ה-10 באוגוסט 1942. הצליח לברוח מבלז'ץ בחודש נובמבר 1942.
עדות קצרה של רודולף רדר נתפרסמה בקובץ התעודות של הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין, כרך א', לורז 1946. העדות נרשמה על ידי הגב' מאלצקה.
העדות המפורטת, המתפרסמת כאן, נגבתה מטעם הוועדה ההיסטורית היהודית לגליל קראקא על ידי הגב' ד"ר נללה רוסט (בתו של הד"ר יהושע טהון).
הוועדה ההיסטורית היהודית בקראקא הדפיסה את העדות בחוברת מיוחדת עם מבוא מאת ד"ר נ. רוסט, קראקא, 1946.
.
בחודש אוגוסט שנת 1942 לא היה לנו עדיין גטו מיוחד בלבוב. רחובות אחדים הוקצו רק בשביל היהודים. היה זה איפוא רובע היהודים, שבו היו רחובות אחדים מתוך הרובע השלישי, כמו רחוב פאניינסקה, וונסקה, אוגרודניצקה, סלונצ'נה ואחרים. כאן חיינו חיים לא שקטים ובדיכאון תמידי. כבר שבועיים לפני הגירוש דיברו כולם על האסון המתקרב. היינו מיואשים. ידענו כבר אז מה פירוש המילה "גירוש". סיפרו אז, שפועל אחד, שעבד בפלוגת ההשמדה בבלז'ץ, נמלט. הפועל הזה עבד בזמן הקמת בית החרושת למוות בבניית התאים והוא סיפר על "בית המרחץ", שאינו לאמיתו של דבר אלא בניין, שנועד לתאי גזים. הוא אמר, שמהאנשים, שיובאו לשם, לא יחזור אף אחד.
סיפרו גם, שאוקראיני אחד, שעבד בהשמדת יהודים, סיפר לידידתו מה נעשה בבלז'ץ. הידידה נדהמה וראתה חובה לפרסם את הדבר ולהזהיר את הנידונים למוות. בדרכים אלה הגיעו אלינו ידיעות על בלז'ץ.
האגדה על בלז'ץ הפכה איפוא לאמת, אמת שידענו עליה ושרעדנו מפחד מפניה. לכן הסתובבו ברחובות של רובע היהודים כבר ימים אחדים לפני ה-10 באוגוסט אנשים מבוהלים ואובדי עצות, ששאלו אחד את השני: "מה לעשות? מה לעשות?"
עד שהקיפו ביום ה-10 באוגוסט בבוקר השכם משמרות את כל מבואות הרחובות של הרובע. גסטאפו, ס.ס., זונדרדינסט בקבוצות של שישה איש סובבו כל כמה צעדים ברחובות.
עזרו להם הרבה אנשי המיליציה האוקראינית. כבר שבועיים לפני כן חילק הגנרל-מאיור קאצמאן, התליין הראשי של לבוב ופולין הקטנה המזרחית, תעודות חתומות למקומות עבודה אחדים. מקומות עבודה אחדים קיבלו גם הן תעודות בקומיסריון ליד כיכר סמולקה. "מאושרים" כאלה לא היו רבים. הרוב חיפשו באימת מוות מפלט כלשהו, מחבוא, מקום לבריחה, ובעצם לא ידע אף אחד מה עליו לעשות ואיך יוכל להציל את עצמו.
בינתיים חיפשו משמרות במשך ימים אחדים בבתים בעברם מבית לבית, מפינה לפינה; אצל אנשים מספר התחשבו אנשי הגסטאפו בתעודות, אצל אחרים לא התחשבו; את אלה, שלא היו להם תעודות, וכן גם את אלה שבתעודות שלהם לא התחשבו, גרשו בכוח מהבתים, לא הרשו להם לקחת איתם שום בגד ואף פרור של לחם. אחר כך אספו ביחד המוני אנשים, ואם מישהו התנגד – קיבל כדור בראש. אני הייתי בבית המלאכה שלי. עבדתי, אבל לא הייתה לי תעודה, לכן נעלתי אחריי את הדלת ולא עניתי, אם כי שמעתי דפיקות. אנשי הגסטאפו שברו את הדלת, הם מצאו אותי במחבוא, היכו אותי במגלב בראש ולקחו אותי איתם. הכניסו אותנו לתוך קרונות החשמלית. הדוחק בקרון היה כל כך גדול, שאי אפשר היה לזוז או לנשום. הובילו אותנו למחנה היאנובי.
היה זה כבר לעת ערב. ריכזו את כולנו ביחד בשדה רחב במעגל סגור. היינו שם 6,000 נפש. ציוו עלינו לשבת ואסור היה לקום, לזוז, להושיט יד או רגל. ממעגל אחד היפנו עלינו זרקור. היה בהיר כמו בצהריים. ישבנו דחוקים עד מאוד, כשאנו מוקפים רוצחים מזויינים, ישבנו כולם ביחד, צעירים וזקנים, נשים וילדים בגיל שונה. נשמעו יריות אחדות. מישהו קם, ייתכן שרצה, שיירו בו.
כך ישבנו כל הלילה. שררה דממת מוות. לא בכו לא הילדים ולא הנשים. בשעה שש בבוקר, ציוו עלינו לקום מהדשא הרטוב ולהסתדר בשורות. ארבעה איש בשורה, וכך זזה התהלוכה של הנידונים למוות לתחנה הקליפארובית. אנשי הגסטאפו והאוקראינים הקיפו אותנו בטבעת סמיכה. אף איש לא יכול היה לברוח. הביאו אותנו לרחבה שבתחנת הרכבת.
כאן חיכתה כבר רכבת משא ארוכה. היו בה 50 קרונות. התחילה ההכנסה לקרונות. פתחו את דלתות הקרונות, משני הצדדים עמדו אנשי הגסטאפו, בידיהם היו מגלבים והם היכו את כל אחד שנכנס בפניו ובראשו. כל אנשי הגסטאפו היכו. לכל אחד מאיתנו היו סימנים על הפנים וחבורות על הראש. הנשים בכו בכי מר, הילדים בכו כשהם צמודים לאימותיהם. היו בינינו אימהות עם תינוקות ליד שדיהן. דפוקים על ידי אנשי הגסטאפו, שהיכו בלי רחם, דחפו האנשים אחד את השני. הפתח היה גבוה, צריך היה לטפס ולעלות. אחד היה מפיל את השני – גם אנו בעצמנו מיהרנו, מפני רצינו שהכל יהיה כבר מאחורינו. על הגג של כל קרון ישב אחד מהגסטאפו עם מכונת ירייה. אנשי הגסטאפו היכו וספרו עד מאה לכל קרון. כל זה נעשה במהירות כל כך גדולה, שהכנסת כמה אלפי אנשים לקרונות, לא נמשכה יותר משעה.
במשלוח שלנו היו הרבה גברים, גם כאלה, שעבדו ושהיו להם כל מיני תעודות על עבודתם, תעודות לכאורה "בטוחות", היו ילדים קטנים וגדולים, נערות צעירות ונשים זקנות.
חתמו לבסוף את הקרונות. נדחקים לגוש אחד של אנשים רועדים, עמדנו צפופים כמעט אחד על השני. מחניק, חם, אנו קרובים לטירוף הדעת. אף טיפת מים, אף פירור לחם. הרכבת זזה בשעה 8 בבוקר. ידעתי שבקטר עובדים שני גרמנים, מכונאי ופועל המבעיר את האש. הרכבת נסעה מהר, אבל לנו נדמה היה, שהיא נוסעת לאט. הרכבת נעצרה שלוש פעמים: בקוליקובה, בז'ולקייב ובראווה-רוסקה. החניות דרושות היו כנראה להסדרת מהלך הרכבות. בזמן החניות היו אנשי הגסטאפו יורדים מגגות הקרונות ולא היו נותנים לאף איש לגשת לרכבת. לא נתנו לאנשים, שרצו להגיש קצת מים דרך החלון הקטן, המכוסה שבכה, לתת לאנשים, שהיו קרובים להתעלפות מצימאון, טיפת מים.
נסענו הלאה. אף אחד לא הפליט מילה. ידענו שאנו נוסעים לקראת המוות, שאין אפשרות להינצל. שרר שוויון נפגש גמור, לא נשמעה אף יללה. חשבנו כולנו על דבר אחד: איך לברוח; אולם לא הייתה כל אפשרות. הקרון שבו נסענו, היה חדש לגמרי, החלון היה כל כך צר, שלא יכולתי להידחק דרכו. בקרונות אחרים אפשר היה בוודאי לפרוץ את הדלתות, כי שמענו כל כמה רגעים יריות בבורחים. אף אחד לא דיבר אל השני כלום, אף אחד לא הרגיע את הנשים הבוכות. אף אחד לא הפריע את הילדים למרר בבכי. ידענו כולנו: אנו נוסעים למוות בטוח ונורא. רצינו, שהדבר ייגמר כבר. אולי נמצא מישהו, אינני יודע... אפשר היה לנסות לברוח רק מהרכבת.
ההגעה לבלז'ץ
קרוב לשעות הצהריים הגיעה הרכבת לתחנת בלז'ץ. הייתה זו תחנה קטנה. מסביב לה עמדו בתים קטנים. בבתים אלה גרו אנשי הגסטאפו. בלז'ץ נמצאת בקו המסילה לובלין, טומאשוב. היא מרוחקת מראווה-רוסקה 15 קילומטר. בתחנת בלז'ץ העבירו את הרכבת למסילה צדדית, שהובילה עוד קילומטר אחד ישר למחנה המוות. ליד התחנה גרו פועלי הרכבת האוקראינים ועמד שם בניין קטן של הדואר.
יהודים שהגיעו לבלזץ [ארכיון לוחמי הגטאות]
בבלז'ץ היה נכנס אל הבניין הקטן גרמני זקן, בעל שפם שחור סמיך – איני יודע מה היה שמו, אבל הייתי מכיר אותו מייד – מראהו היה כמראה תליין; זה היה מקבל לרשותו את הפיקוד על הרכבת והיה מוביל אותה עד למחנה. הדרך מהתחנה למחנה הייתה נמשכת שתי דקות. במשך ארבעה חודשים ראיתי תמיד את הרוצח הזה.
המסילה הצדדית עברה דרך שדות. משני הצדדים היה שטח פנוי לגמרי, לא היה אף בניין. הגרמני, שהיה מכניס את הרכבת למחנה, היה יורד מהקטן – היה "עוזר" – במכות ובצעקות היה מגרש את האנשים מהרכבת. היה נכנס בעצמו לכל קרון והיה מבקר, אם לא נשאר שם מישהו. ידע את הכל. כשהרכבת הייתה ריקה והיא נבדקה, היה נותן אותו בדגל קטן והיה מוציא אותה מהמחנה.
כל השטח הזה, החל מבלז'ץ היה תפוס על ידי אנשי הס.ס., אסור היה למישהו להופיע כאן. היו יורים באזרחים, שטעו וכנסנו לשטח זה. הרכבת הייתה נכנסת לחצר, שארכה ורחבה היה בערך קילומטר אחד ושהייתה מוקפת גדר מתיל דוקרני ורשתות ברזל, שהיו מונחות אחת על גבי השנייה, בגובה שני מטרים. התיל לא היה מחושמל. לחצר היו נכנסים דרך שער עץ, שהיה מכוסה תיל דוקרני. על יד השער עמד צריח, שבו נמצא משמר על יד טלפון. על יד הצריח עמדו אנשי ס.ס. אחדים עם כלבים, כשהרכבת הייתה נכנסת לשער, היה השומר סוגר אותו ונכנס לצריח.
באותו רגע הייתה מתחילה "קבלת הרכבת". כמה עשרות אנשי ס.ס. היו פותחים את הקרונות בצעקות: "לצאת!". במגלבים ואלות היו מגרשים את האנשים מהקרונות.
הדלתות בקרונות היו בגובה מטר אחד מעל לארץ. את המגורשים היו מכים ומכריחים אותם לקפוץ, את כולם, על הארץ. ילדים היו נפצעים, הכל נפל מהקרון, כולם מלוכלכים, יגעים ומבוהלים. מלבד אנשי הס.ס. שרתו גם "צוגספיהררים". אלה היו המשגיחים על העובדים היהודיים שבמחנה המוות. הם היו לבושים באופן רגיל, בלי סימני המחנה[1].
את החולים, הזקנים והילדים הקטנים, כלומר את אלה, שלא יכלו ללכת בכוחותיהם הם, היו שמים על אלונקות ומושיבים על שפת הקברות הענקיים שנחפרו. שם היה איש הס.ס. אירמאן יורה בהם, ואחר כך היה דוחף אותם במקבל לתוך הקבר. אירמאן זה, המומחה לרציחת זקנים וילדים קטנים, איש גסטאפו גבוה בעל שערות שחורות והבעת פנים רגילה, גר, כמו אחרים, בבלז'ץ על יד התחנה, בבית קטן, לגמרי יחידי, וכמו אחרים- בלי משפחה ובלי נשים.
בבוקר השכם היה מופיע במחנה, היה נשאר שם במשך כל היום והיה מקבל את משלוחי המוות. מייד לאחר הוצאת הקרבנות מהקרונות, היו מכנסים אותם בחצר, שהייתה מקופת שוטרים[2] וכאן היה אירמאן נואם. הייתה דממת מוות. הוא היה עומד קרוב להמון. כל אחד רצה לשמוע, פתאום הייתה מתעוררת בנו תקווה – "אם מדברים אלינו, אולי נחיה, אולי תהייה איזו עבודה, אולי בכל זאת....".
שיטות הרמייה של הגרמנים
אירמאן היה מדבר בקול רם וברור – "אתם הולכים עכשיו להתרחץ. אחר כך תישלחו לעבודה". זה הכל. כולם שמחים, מאושרים, שבכל זאת הולכים לעבוד. מחיאות כפיים. אני זוכר את דבריו אלה שהיו חוזרים ונשנים בכל יום, ברוב המקרים שלו שפעמים ביום במשך ארבעת החודשים, שבהם הייתי במחנה, חזר אליהם יום יום. זה היה רגע של תקווה ואשליה. האנשים היו נושמים לרגע לרווחה, שרר שקט גמור.
בשקט התקדם כל ההמון, הגברים ישר דרך החצר אל בניין, שעליו היה כתוב באותיות גדולות: Bade-und In-halationsraume (בית מרחץ וחדרים לנשימת אדים) – הנשים הלכו עוד מרחק של כעשרים מטר, אל צריף גדול, שתפס שטח של מעל 30 מטר. בצריף זה גילחו לנשים ולנערות את שערן. הן היו נכנסות בלי שידעו לשם מה מובילים אותן שמה. עוד שרר רגע שקט. ידעתי אחר כך, שכעבור רגעים מספר, כשהיו מצווים עליהן לשבת ושמונה מספרים יהודיים, אוטומטים ששתקו כמו קבר, היו מתקרבים, כדי לגלח את שערותיהן גילוח שלם עד העור, באותו רגע היו הנשים תוספות את כל האמת ואף לאחת מהן, וגם לא למישהו מהגברים שהלכו לתאים, לא היו כבר שום ספקות.
כולם, פרט גברים אחדים, שנבחרו כבעלי מקצוע נחוצים במחנה, כולם – צעירים וזקנים, ילדים ונשים – כולם הלכו למוות בטוח. ילדות, שהיו להן שערות ארוכות, היו מובילים לגילוח השערות. ילדות קטנות, שהיה להן מעט שיער, הלכו יחד עם הגברים ישר לתא.
פתאום – בלי מעבר מתקווה לייאוש מוחלט – היו פורצות יללות וצעקות – נשים רבות היו מקבלות התקפה של טירוף הדעת. נשים רבות הלכו בכל זאת למוות בשקט, בעיקר נערות צעירות. במשלוח שלנו היו אלפי אנשים משכילים, גברים צעירים רבים אולם הרוב היה של נשים, כמו שהיה בכל משלוח, שבא אחר כך.
עמדתי מהצד, בחצר, יחד עם קבוצה קטנה של אנשים, שהושארו לחפירת קברות, והסתכלתי באחיי, אחיותיי, מכריי וידידיי, שהובלו למוות. באותו זמן, שהובילו את הנשים ערומות, מגולחות, כמו בקר לטבח, בלי ספירה, מהר, מהר, היו משמידים כבר את הגברים בתאים. גילוח הנשים נמשך בערך שתי שעות, זמן כזה נמשכו ההכנות לרצח והרציחה עצמה.
למעלה מעשרה אנשי ס.ס. היו מזרזים את הנשים במגלבים ובכידונים חדים ללכת קדימה, עד הבניין, שבו היו התאים, ושם דרך שלוש מדרגות לפרוזדור, והשוטרים היו סופרים את האנשים עד 750 לכל תא. את הנשים, שהתנגדו להיכנס לתא, היו השוטרים דוקרים בכידונים לתוך הגוף, דם נשפך, וכך היו מכניסים למקום ההריגה. הייתי שומע את נעילת הדלתות, אנקות וצעקות, קריאות ייאוש, בפולנית, באידית, בכי המקפיא את הדם מפי ילדים ונשים, ואחר כך זעקה אחת משותפת איומה... הדבר נמשך 15 דקות – 20 דקות עבדה המכונה, לאחר 20 דקות היה שקט, השוטרים היו פותחים את הדלתות מבחוץ ואני ביחד עם פועלים אחדים, שהושארו כמוני ממשלוחים קודמים, היינו ניגשים לעבודה בלי שיראו בנו כל סימן שהוא על הפנים.
היינו סוחבים גוויות של אנשים, שחיו זה לא כבר, היינו סוחבים אותן בעזרת רצועות עור אל הקברות המשותפים הענקיים, שהיו מוכנים, ובאתו זמן הייתה מנגנת תזמורת מהבוקר עד הערב...
2.
אחרי זמן מה הכרתי כבר היטב את כל השטח. הוא נמצא בתוך יער אורנים צעיר. העצים גדלו כאן קרובים אחד לשני, אולם כדי להקטין עוד יותר את חדירת האור – קשרו לעצים עוד עצרים אחרים ובאופן כזה הכפילו את סמיכות העצים במקום שנמצאו התאים. מאחוריהם נמצאה דרך של חולות, שבה סחבו את הגוויות. הגרמנים מתחו מעל לדרך גג, שנעשה מתיל, ושמו עליו ירק. הכוונה הייתה להסתיר את השטח מתצפיות מאווירונים. החלק הזה של המחנה, שהיה מכוסה בגג של עלים, הוחזק באפלה.
מהשער היו נכנסים לחצר ענקית. בחצר נמצא צריף גדול, שבו היו מגלחים לנשים את השערות. על יד הצריף הייתה חצר קטנה, שהייתה מוקפת גדר גבוהה מקרשים, שלא נשאר ביניהם אף סדק, שלושה מטר גובהה. הגדר מקרשים אפורות הובילה עד התא עצמו, באופן כזה לא ראה איש מה שנעשה מאחורי הגדר.
הבניין, שבו נמצאו התאים, היה נמוך, רחב וארוך, מבטון אפור, הגג שלו היה שטוח ומכוסה חומר מזופת, ומעל לגג היה עוד גג מרשת, שהיית המכוסה ירק. מהחצר הובילו אליו שלוש מדרגות, מטר אחד רוחבן, בלי מעקה. מבחוץ, לפני הבניין נמצא עציץ גדול עם פרחים רבגוניים. על הקיר היה כתוב ברור Bade-und In-halationsraume (בית מרחץ וחדרים לנשימת אדים). במדרגות היו נכנסים אל פרוזדור חשוך, מטר וחצי רוחבו, אולם ארוך מאוד. הוא היה ריק לגמרי, ארבעה קירות בטון. מהפרוזדור הובילו מצד ימין ומצד שמאל דלתות לתאים. הדלתות, עשויות מעץ, מטר רוחבן, היו נדחפות לצדדים באמצעות ידיות. התאים היו לגמרי חשוכים, בלי חלונות, וריקים לגמרי. בכל תא היה חור עגול, בגודל תקע חשמלי. הקירות והרצפה של התאים היו מבטון.
הפרוזדור והתאים היו נמוכים יותר מחדרים רגילים, גובהם לא עלה על שני מטר. בקיר, שנמצא מול הכניסה לתא, היו דלתות, שהיו נפתחות על ידי דחיפה לצדדים. שני מטר רוחבן, ובהן היו מוציאים החוצה אל גוויות האנשים לאחר החנקתם. מחוץ לבניין נמצא בניין קטן נוסף, בערך שני מטר על שני מטר, שבו נמצאה "המכונה". מנוע שהיה מופעל בבנזין. התאים התרוממו מטר וחצי מעל לשטח האדמה, הכיכר שלפני הדלתות הייתה באותו גובה כמו הרצפה של התא, שממנו היו זורקים את הגוויות על הארץ.
במחנה היו שני צריפים בשביל העובדים בהשמדה, צריף אחד בשביל פועלים כלליים, צריף שני בשביל "בעלי מקצוע". כל צריף הכיל 250 פועלים. האצטבאות נבנו בשתי קומות. שני הצריפים היו דומים אחד לשני. האצטבאות היו מקרשים וקרש קטן בשיפוע מתחת לראש. על יד הצריפים היו מטבחים, הלאה נמצאו מחסן, האדמיניסטרציה, מכבסה, מתפרה, ובסוף צריפים מסודרים יפה בשביל השוטרים.
משני הצדדים של הבניין, שבו היו תאי הגזים, נמצאו קברות, מלאים וריקים. ראיתי שורה שלמה של קברות, שנתמלאו וכוסו בחול רב. כעבור זמן מה היו הקברות שוקעים. קבר אחד ריק מוכרח היה תמיד להיות מוכן...
3.
הייתי במחנה המוות מחודש אוגוסט עד סוף חודש נובמבר 1942 – הייתה זו תקופה של חנק המוני של יהודים. חבריי לצרה המעטים, אלה המעטים שהיו במחנה יותר זמן, סיפרו לי, שבתקופה זו הגיעו יותר מאשר קודם משלוחי מוות. הגיעו יום יום, בלתי הפסקה של יום אחד, ברוב המקרים שלוש פעמים ביום; בכל רכבת היו חמישים קרונות ובכל קרון מאה נפשות. במקרה שהמשלוחים היו מגיעים בלילה, היו הקרבנות מחכים בקרונות חתומים עד שעה שש בבוקר. בדרך כלל היו הורגים בבלז'ץ בכל יום עשרת אלפים נפש.
לפעמים היו המשלוחים גדולים יותר והם היו מגיעים לעיתים קרובות יותר. היו באים יהודים מכל המקומות ורק יהודים. אף פעם לא בא משלוח אחר. בלז'ץ שימשה מקום השמדה של יהודים בלבד. על יד הקרונות היו, בזמן הוצאת היהודים משם, רק אנשי הגסטאפו, שוטרים ו"צוגרספיהררים"; כמה צעדים הלאה, בחצר, בזמן פשיטת הבגדים, היו כבר גם פועלים יהודים. הפועלים היו שואלים בלחש: מאין אתם? התשובות בלחש היו: מלבוב, מקראקא, מזאמושץ, מוויליצ'קה, יאסלו, טארנוב וכו'. ראיתי את המחזה הזה יום-יום, פעמיים, שלוש פעמים ביום.
גורלו של כל משלוח היה כגורל משלוח שבו באתי אני. היו מצווים לפשוט את הבגדים, את הבגדים היו משאירים בחצר, תמיד היה אירמאן מדבר בערמומיות ותמיד אותו הדבר. האנשים היו תמיד שמחים באותו רגע. ראיתי בעיניהם של האנשים אותו זיק תקווה. התקווה, שהם נשלחים לעבודה. אולם כעבור רגע קט היו מנתקים את הילדים הקטנים מזרועות האימהות, את הזקנים החולים היו זורקים על אלונקות, את הגברים והנערות הקטנות היו מובילים באמצעות אלות הלאה, והלאה בשביל המגודר ישר אל התא, ואת הנשים הערומות היו מכוונים גם כן באכזריות אל צריף אחר, שבו גילחו להן את השערות.
ידעתי בדיוק באיזה רגע היו כולם מבינים מה עומד לפניהם; הפחד, הייאוש, הצעקות והיללות האיומות היו מתערבבות עם צלילי התזמורת. הגברים, שנדחפו באמצעות כידונים, דקורים, היו באים הראשונים לתאים.
לכל תא, היו השוטרים מכניסים 750 איש במספר. עד שהיו מכניסים אנשים לכל ששת התאים, היו בינתיים האנשים שבתא הראשון סובלים עינויים במשך שתי שעות. רק לאחר שהיו מכניסים אנשים לכל ששת התאים בדוחק כל כך רב, שקשה היה לסגור את הדלתות, היו מפעילים את המכונה.
המכונה הייתה גדולה מטר וחצי על מטר; היה זה מנוע וגלגלים, המנוע טרטר בהפסקות גדולות, פעל די מהר, כל כך מהר, שאי אפשר היה להבחין בין המקלות שבגלגלים. המכונה הייתה עובדת 20 דקות בדיוק לפי השעון. אחרי 20 דקות מפסיקים את עבודתה. מייד היו פותחים את דלתות התאים מבחוץ, מהצד שהוביל לכיכר, ושם היו זורקים על הארץ את הגוויות, והייתה מצטברת ערימה ענקית של גוויות, כמה מטרים גובהה.
השוטרים לא נזהרו במיוחד בזמן פתיחת הדלתות, לא הרגשנו שום ריח, לא ראיתי אף פעם שום מיכלים עם גזים, ולא ושם חומרים שאפשר היה להוסיף עליהם – ראיתי רק פחים עם בנזין. בכל יום היו צורכים מ-80 עד 100 ליטר בנזין. על ידי המכונה עבדו שני שוטרים. כשהתקלקלה פעם המכונה, הזמינו גם אותי, מפני שקראו לי "המומחה לתנורים"; הסתכלתי בה וראיתי צינורות זכוכית, שהיו מחוברים לצינורות, שהובילו לכל תא ותא. סברנו, שהמכונה מייצרת לחץ גבוה, או שואבת את האוויר וגורמת לחלל ריק, או שהבנזין מייצר דו-תחמוצת הפחם, הממיתה את האנשים.
הקריאות לעזרה, הצעקות ואנקות הייאוש של הסגורים והנחנקים בתאים, היו נמשכות מ-10 עד 15 דקות; בראשונה בקול רם וחודר, אחר כך היו האנקות נעשות שקטות יותר עד שהיו משתתקות לגמרי. שמעתי צעקות איומות וקריאות בכל מיני שפות, מפני שהיו שם לא רק יהודים מפולין, אלא באו גם משלוחים עם יהודים מחוץ לארץ.
במשלוחים שבאו מחוץ לארץ היו בעיקר יהודים מצרפת, היו גם יהודים מהולנד, מיוון, אפילו מנורבגיה. אינני זוכר משלוח של יהודים מגרמניה. כנגד זה היו יהודים מצ'כיה. הם היו באים בקרונות דומים לאלה, שבהם היו מביאים את יהודי פולין, אולם היה להם מטען, היו מצויידים כראוי והיה להם מזון.
המשלוחים שלנו היו מלאים נשים וילדים. במשלוחים של היהודים מחוץ לארץ, היו בעיקר גברים ומעט מאוד ילדים. ההורים יכלו כנראה להשאיר את ילדיהם בחסות בני ארצם ולהציל אותם מהגורל האיום. היהודים מחוץ לארץ היו באים לבלז'ץ בחוסר כל ידיעה. הם היו בטוחים, שמחכה להם עבודה. הם היו לבושים כבני תרבות, היו מוכנים היטב לדרך. היחס של הרוצחים הגרמנים אל האנשים האלה, היה אותו היחס כמו למשלוחים אחרים ואותה הייתה שיטת הרצח. הם הושמדו באותה אכזריות ומתו מתוך אותו ייאוש.
בזמן שהייתי במחנה, הגיעו למחנה בערך מאה אלף יהודים מחוץ לארץ. כולם הושמדו בגזים.
כשהשוטרים היו פותחים את הדלתות של התאים, לאחר שהאנשים היו חנוקים שם במשך 20 דקות, היו הגוויות במצב עמידה, הפנים כמו בשינה, ללא שינוי, לא כחולות. דם היה שותת פה ושם מהפצעים, שנגרמו על ידי השוטרים בכידונים, הפיות קצת פתוחים, הידיים מקווצות, לפעמים לחוצות מסביב לריאות. הגוויות, שנמצאו על יד הדלתות, היו נופלות החוצה בעצמן כמו בובות דרך הדלתות הפתוחות לרווחה.
4.
את כל הנשים היו מגלחים לפני הרצח. היו מכניסים אותן לצריף. שאר הנשים היו מחכות לתורן לפני הצריף ערומות, יחפות אפילו בחורף ובשלג. הנשים היו בוכות ומיואשות. באותו רגע היו מתחילות צעקות ותחנונים, האימהות היו מחבקות את ילדיהן, הן היו קרובות לטירוף. לבי היה מתפלץ בכל פעם, לא יכולתי לראות את המחזה הזה. קבוצת נשים שגולחו היו מובילים הלאה ואחרות היו באות ודורכות על שערות רבגוניות, שהיו מכסות כמו במרבד רך וגבוה את כל הרצפה בצריף. לאחר גילוח כל הנשים מהמשלוח, היו ארבעה פועלים מטאטאים את כל השערות במטאטאים עשויים מעץ הליבנה ואוספים אותן בערימה גדולה אחת, גבוהה עד חצי החדר, שבה היו שערות מכל הצבעים. את השערות היו מכניסים בידיהם לתוך שקים מבד פשוט והיו מוסרים למחסן.
המחסן של השערות, של הלבנים והבגדים של הקרבנות, שנהרגו בתאי הגזים, נמצא בצריף מיוחד לא גדול, בערך שבעה על שמונה מטר. שם היו אוספים את הבגדים והשערות במשך עשרה ימים, ואחרי עשרה ימים היו מטעינים לחוד שקים עם בגדים ושקים עם שערות, ואחר כך הייתה באה רכבת משא ולוקחת את השלל. אנשים, שעבדו בלשכה, היו מספרים, שאת השערות היו שולחים לבודפשט.
יהודי אחד שמוצאו מהסודטים, העורך דין שרייבר, שעבד בלשכה, הוא בעיקר שהיה מוסר את הידיעות האלה. היה זה איש הגון. אירמאן הבטיח לו, שייקח אותו איתו, כשייסע לחופשה. פעם נסע אירמאן לחופש קצרה. שמעתי את שרייבר שואל את אירמאן – "אתה לוקח אותי איתך?" אירמאן ענה – "עוד לא". באופן כזה היה מרמה אותו ושרייבר הושמד בוודאות גמורה כמו כל שאר האנשים. האיש הזה סיפר לי, שבכל כמה ימים שולחים לבודפשט רכבת שלמה עם שקים מלאים שערות. מלבד שערות, הוציאו הגרמנים סלים מלאים שיני זהב.
בדרך, שהובילה מתא הגזים אל הקברות, בשטח של כמה מאות מטרים, עמדו "רופאי שיניים" (דנטיסטים) אחדים עם צבתות והם היו מעכבים כל פועל, שסחב גוויה; הם היו פותחים את הפה של המת, היו בודקים ומוציאים את הזהב, ואחר כך היו זורקים לתוך סל.
דנטיסטים היו שמונה. אלה היו בדרך כלל אנשים צעירים, שהושארו ממשלוחים לשם ביצוע עבודה זו. אחד מהם הכרתי מקרוב, שמו היה צוקר, מוצאו היה מז'ישוב. הדנטיסטים גרו בצריף קטן מיוחד, ביחד עם הרופא והרוקח. עם חשיכה היו מביאים סלים שלמים עם שיני זהב אל הצריף ושם היו מצרפים את הזהב ומתיכים אותו בצורת מקלות. שומר עליהם איש הגסטאפו שמידט. הוא היה מכה, כשהעובדה נעשתה לאט. כל משלוח מוכרחים היו לסיים בתוך שתי שעות. מקלות הזהב היו סנטימטר אחד עוביין, חצי סנטימטר רוחבן ועשרים סנטימטר אורכן.
בכל יום היו מוציאים מהמחסן את חפצי הערך, כספים, דולרים. אנשי הס.ס. היו אוספים את זאת בעצמם והיו שמים בתוך מזוודות, שפועל היה נושא אותן לבלז'ץ, אל המפקדה. אחד מאנשי הגסטאפו היה צועד מלפנים, ואת המזוודות היו נושאים פועלים יהודים. התחנה בבלז'ץ לא הייתה רחוקה, עשרים דקות בהליכה. המחנה, כלומר מקום ההריגה, בבלז'ץ היה סר למשמעת המפקדה הזאת.
יהודים, שעבדו באדמיניסטרציה, היו מספרים, שאת כל משלוח הזהב, חפצי הערך והכספים היו מעבירים ללובלין, במקום שנמצאה המפקדה הראשית, שלמשמעתה הייתה סרה המפקדה בבלז'ץ. את הבגדים, שהיו מורידים מהקרבנות האומללים, היו הפועלים אוספים ומעבירים למחסן. שם היו עשרה פועלים, שהיו חייבים להתיר את התפרים בכל בגד בדיוק נמרץ, בהשגחת אנשי ס.ס. ובאיום בשוט.
אנשי הס.ס. היו מחלקים ביניהם את הכסף, שהיה מתגלה. לביקורת זו נשלחו אנשי ס.ס. מיוחדים ותמיד אותם האנשים. הפועלים היהודים, שעבדו בסידור הבגדים ובהתרת התפרים שלהם, לא יכלו לקחת לעצמם שום כסף והם גם לא רצו לקחת. איזה עניין היה לנו בכסף או בתכשיטים? לא יכולנו לקנות שום דבר ולא הייתה לנו שום תקווה להישאר בחיים. אף אחד מאיתנו לא האמין בנס. אצל כל פועל היו עושים בדיקה מדוקדקת, אולם לעיתים קרובות דרכנו על דולרים שנזרקו ולא שמנו אליהם לב; אפילו לא נגענו בהם. לא הייתה בזה שום תועלת וכך לא היה לנו מזה ולא כלום. פעם לקח סנדלר אחד חמישה דולרים בכוונה ובגלוי. הרגו אותו ואת בנו בירייה. הוא הלך לקראת המוות ברצון, הוא רצה שהדבר ייגמר כבר. המוות היה בטוח, למה לסבול עינויים זמן ממושך יותר... הדולרים בבלז'ץ שימשו לנו כדי למות מוות קל יותר...
5.
שייך הייתי לקבוצת העובדים הקבועה שבמחנה. בסך הכל היינו 500 איש. "בעלי מקצוע" היו רק 250, אבל גם מאלה עבדו 200 בעבודות, שאין צורך בשבילן בבעלי מקצוע: בחפירת קברות וסחיבת גוויות. חפרנו שוחות וקברות ענקיים משותפים וסחבנו גוויות. גם בעלי המקצוע מוכרחים היו להשתתף בעבודה זו לאחר גמר העבודה במקצועם. חפרנו באתים. הייתה גם מכונה, שחפרה והוציאה את החול מעל לאדמה. המכונה הייתה שופכת את החול על יד הקבר. היה נוצר הר של חול, שהיו מכסים בו את הקבר, לאחר שנתמלא גוויות. על יד הקברות עבדו בקביעות בערך 450 איש, חפירת קבר אחד נמשכה שבוע תמים.
הדבר האיום ביותר בשבילי הייתה הפקודה להניח גוויות בגובה מטר מעל לקבר המלא ולכסותן בחול; דם שחור, סמיך היה נשפך מהקברות ומציף כמו ים את כל השטח. מוכרחים היינו לעבור מקצה אחד של הקבר אל קצהו השני, כדי להגיע לקבר אחר. רגלינו בוססו בדם אחינו, דרכנו על קברות מלאים גוויות, וזה היה דבר הרע והאיום ביותר...
שמר עלינו בזמן העבודה הרוצח שמידט, הכה, בעט. אם מישהו מאיתנו לא עבד, לדעתו, די מהר, היה מצוות על זה לשכב, היה מלקה אותו בשוט, היה מצווה על המוכה לספור את המלקות, ואם זה טעה, היה מלקה אותו במקום עשרים וחמש – חמישים. האיש שהולקה לא יכול היה בדרך כלל לשאת 50 מכות; הקרבן היה בקושי מגיע לצריף ולמחרת היה מוציא את נשמתו. המחזה הזה היה חוזר פעמים אחדות ביום.
בכל יום היו הורגים בירייה מ-30 עד 40 פועלים. הרופא היה מגיש רשימה של אנשים שנחלשו, או ה"אובר-צוגס-פיהרר", המשגיח העיקרי על האסירים, היה מגיש רשימה של "העבריינים", כך שבכל יום הושמדו 30, 40 אסירים. בשעה המיועדת לארוחת הצהריים היו מובילים אותם אל קבר ויורים בהם. בכל יום ויום היו משלימים את הרשימה על ידי השארת אותו מספר אנשים מהמשלוחים, שהיו מגיעים כמה פעמים ביום. בלשכת האדמיניסטרציה ניהלו רק רשימה, של הפועלים הקודמים והחדשים, ועשו חשבון, שמספר האסירים יגיע תמיד ל-500. רשימה של מספר המשלוחים עם הקרבנות לא ניהלו.
ידענו, למשל, שיהודים בנו את המחנה והעמידו את מכונת המוות. אף אחד מקבוצה זו לא נשאר בחיים. היה זה נס, אם מישהו מהעובדים בבלז'ץ נשאר בחיים לאחר חמישה או שישה חודשים.
במכונה עבדו שני שוטרים, שודדים, תמיד אותם האנשים. כשנכנסתי למחנה מצאתי אותם עסוקים בעבודה זו וכשיצאתי מהמחנה נשארו באותו מקום. לפועלים היהודים לא היה שום מגע איתם, כן גם עם יתר השוטרים. כשהאנשים ממשלוח היו מבקשים טיפת מים, היו השוטרים יורים בפועלים היהודים בגלל הגשת מים.
מלבד חפירת הקברות, היה מתפקידם של פועלי המחנה להוציא את הגוויות מהתאים, לזרוק אותן על ערימה גדולה ואחר כך לסחוב אותן אל הקברות. הקרקע היה של חול. גוויה אחת מוכרחים היו לסחוב שני פועלים. היו לנו רצועות עור עם אבזמים שהיינו שמים אותן על הידיים של הגווייה, הראש שלה היה נתקע לפעמים בחול, וכך היינו מושכים... גוויות של ילדים קטנים ציוו עלינו לשים שתיים בבת אחת על הכתפיים וכך לשאת. כשהיינו סוחבים את הגוויות, היינו מפסיקים את עבודת החפירה של קברות. כשהיינו חופרים את הקברות, ידענו שבתאים נחנקים אלפים מאחינו. כך מוכרחים היינו לעבוד מהבוקר השכם עד החשיכה. עם החשיכה היה נגמר יום העבודה שלנו, מפני ש"העבודה" הזאת הייתה נעשית רק לאור היום.
כבר בשעה שלוש וחצי בבוקר היה שוטר-המשמר, שהיה עובר על יד הצריף בלילה, דופק בדלת וצועק "Aufl Herausl" (לקום! לצאת!). עוד לפני שיכולנו לקום, היה הרוצח שמידט מתפרץ ומגרש בשוט החוצה. היינו רצים החוצה עם נעל אחת ביד או יחפים. ברוב המקרים לא היינו פשוטים את בגדינו לפני השינה. היינו ש וכבים לישון אפילו בנעלים, מפני שבבוקר לא היינו מספיקים להתלבש.
שרר עוד חושך בבוקר, כשהיו מעירים אותנו. להאיר אסור אחרת שמידט היה מתרוצץ בצריף ומכה על ימין ועל שמאל. היינו אומללים ועייפים עד כלות הכוחות כמו בשעה ששכבנו לישון. כל אחד מאיתנו היה מקבל שמיכה דקה, יכולנו להתכסות בה או להציע את האצטבה. במחסן היו בוחרים בשבילינו סמרטוטים ישנים ומעוכים, אם מישהו נאנח, היה מקבל סטירה בפנים.
בערב היו מדליקים אור במשך חצי שעה. אחר כך היו מכבים את האור. ה"אובר-צוגס-פיהרר" היה מסתובב בצריף עם מגלב בידו ולא היה מרשה לשוחח. היינו מדברים עם השכנים בלחש.
העובדים במחנה היו על פי רוב אנשים, שנשותיהם, ילדיהם והוריהם, הוחנקו בגזים. רבים השיגו טלית ותפילין מהמחסן, ובשעה שהיו נועלים את הצריף למשך הלילה, היינו שומעים מהאצטבאות לחש התפילה. קדיש. היינו מתפללים לזכר הקרבנות. אחר כך הייתה משתררת דממה. לא התאוננו, היינו לגמרי מדוכאים. חמישה-עשר ה"צוגס-פיהררים" היו אולי באשליה, אנחנו לא.
התנועענו כולנו כאנשים נטולי רצון. היינו גוש אחד. אני זוכר קצת שמות, אבל מעט. לא היה ערך לדבר מי היה האיש ואיך נקרא. אני יודע, שהרופא היה איש צעיר, שחי לפני כן על יד פשמיסל, שמו היה יעקבוביץ. הכרתי גם סוחר אחד מקראקא, שמו שליסל, אותו ואת בנו; יהודי אחד מצ'כיה, שמו אלבוגן, שהייתה לו, נדמה לי, חנות של אופניים. את הטבח גולדשמידט, שהיה ידוע מהמסעדה בקארלסבאד "האחים האניקא". אף אחד לא התעניין בשני, החיים עברו עלינו, כשאנו עובדים באופן מכני.
בשעה 12 היינו מקבלים ארוחת צהריים. היינו ניגשים אל שני אשנבים, על יד האחד היינו מקבלים סיר, על יד השני חצי ליטר מרק עם גריסים, כלומר מים, לפעמים היו במרק תפוחי אדמה. לפני הארוחה, חייבים היינו לשיר שירים, כך גם בערב לפני שתיית הקפה. באותו זמן היו מגיעים מהתאים אנקות הנחנקים, התזמורת ניגנה ומול המטבח עמדה תלייה גבוהה...
6.
אנשי הס.ס. חיו בבלז'ץ ובמקום ההריגה בלי נשים. אפילו בזמן משתה היו רק גברים. כך היה עד חודש אוקטובר. באוקטובר הגיע מזאמושץ משלוח של יהודיות מצ'כיה. במשלוח הזה היו כמה עשרות נשים, שבעליהן עבדו במחנה המוות. הוחלט להשאיר ממשלוח זה כמה עשרות נשים, ארבעים נועדו לעבודה במטבח, במכבסה או במתפרה. אסור היה להן להתראות עם בעליהן. הן קילפו במטבח תפוחי אדמה, רחצו סירים, נשאו מים. איננו יודע מה היה גורלן. בוודאי היה חלקן כמו של כל הכלואים במחנה.
נשים אלה היו כולן משכבת המשכילים. באו עם מטען. לאחדות הייתה קצת חמאה. הן נתנו מה שהיה להן. הן עזרו לאנשים, שעבדו במטבח או בקרבתו. הן היו בצריף קטן מיוחד, השגיחה עליהן "צוגס-פיהררין". בזמן העבודה הייתי רואה את הנשים האלה משוחחות ביניהן (הייתי מתקן במקום את התנורים והייתי מסתובב כל המחנה).
לא היכו אותן כמו אותנו. עבודתן הייתה נגמרת לפנות ערב. הן היו מסתדרות בשורה ועומדות בתור לקבל מרק או קפה. כמו גם מאיתנו, לא לקחו מהן את בגדיהן ולא נתנו להן בגדי פסים. לא היה כדאי להנהיג לזמן כה קצר תלבושת אחידה.
שלחו אותן ישר מהקרונות, בבגדיהן ובלי שגילחו את ראשיהן לבתי המלאכה ולמטבח. מבעד לחלונות המטבח הסתכלו יום-יום במשלוחי המוות שהגיעו למחנה...
7.
רצח המוני מילא את חלל המחנה יום-יום. היה זה יום רגיל של פחד מוות המוני ורצח המוני. אולם מלבד זאת היו מקרים בודדים של התעללות אישית. עבר עלי וראיתי גם את זה. בבלז'ץ לא היו אף פעם "אפלים" (מיפקדים). לא היה צורך בהן. המחזות האיומים התקיימו בלא הודעה מראש לכולם.
ברצוני לספר על משלוח מזאמושץ. היה זה קרוב ליום ה-15 בנובמבר. היה כבר קר, שלג ובוץ כיסו את הארץ. בסופה כזאת הגיע משלוח מזאמושץ, אחד מיני רבים. במשלוח הזה היו כל חברי מועצת הזקנים (יודענראט). כשכולם כבר עמדו עירומים, לפי הסדר הרגיל, הובילו את הגברים לתאים ואת הנשים לצריף לגילוח השערות. על חברי מועצת הזקנים ציוו להישאר בחצר. השוטרים הובילו את המשלוח להשמדה, וכל הפמליה של אנשי הס.ס. נתאספו מסביב ליושב ראש מועצת הזקנים. אינני יודע מה היה שמו, ראיתי בן אדם בגיל העמידה, חיוור כמו מת ושקט לגמרי.
אנשי הס.ס. ציוו על המנגנים שבתזמורת לעבור לחצר ולחכות להוראות – התזמורת, שהשתתפו בה שישה מנגנים, הייתה מנגנת בדרך כלל בשטח שבין תא הגזים ובין הקברות. היא הייתה מנגנת בלי הפסק בכלי נגינה, שנשדדו מהקרבנות.
עבדתי אז כטייח בקרבת מקום וראיתי את כולם. אנשי הס.ס. ציוו על המנגנים לנגן את המנגינה "ea geht alles voruber, ea gelit alles vorbei kommt eiu Reiter gefahren, bricht diet". ניגנו בכינור, בחצוצרה ובאקורדיון. הנגינה נמשכה זמן מה.
אחר כך העמידו את יושב ראש מועצת הזקנים בזאמושץ על יד הקיר והיכו אותו עד זוב דם בושטים, שבקצותיהם הייתה עופרת, בעיקר בראש ובפנים. היכו: אירמאן, איש הס.ס. השמן שווארץ, שמידט וכמה שוטרים. על הקורבן הזה ציוו לרקוד ולקפוץ תוך הכאות ובלוויית המוסיקה. אחרי כמה שעות הביאו לו פרוסת לחם והכריחו אותו על ידי מכות לאכול. הוא עמד, מכוסה דם, אדיש, רציני, לא שמעתי אף נאקה. עינויי האיש הזה נמשכו שבע שעות. אנשי הס.ס. עמדו וצחקו: "זהו איש חשוב יותר, נשיא מועצת היהודים" – קראו בקול ובבריונות. רק בשעה שש בערב, הוביל אותו שמידט אל קבר, ירה בראשו ודחפו ברגלו אל ערימת הגוויות, שנחנקו בגזים.
היו גם מקרים מיוחדים אחרים. זמן קצר לאחר בואי לבלז'ץ, בחרו ממשלוח אחד, אינני יודע מאיזו עיר (לא תמיד ידענו מאין בא המשלוח), בין השאר גם נער צעיר אחד. הוא היה סמל הבריאות, הכוח והעלומים. הפליא אותנו ברוחו השקטה. הסתכל סביב ושאל כמעט בעליזות: - האם מישהו נמלט מפה? זה הספיק – מישהו מהגרמנים שמע את הצעיר הזה, כמעט ילד, עינו עד שהוציא את נשמתו. פשטו את בגדיו, תלוהו על התלייה כשראשו למטה; הוא היה תלוי שלוש שעות. הוא היה חסון והמשיך לחיות. הורידו אותו, שמוהו על החול ותחבו לו במקלות חול לתוך הגרון. הוציא את נשמתו.
לפעמים היו מגיעים משלוחים גדולים מהרגיל. יש שבמקום 50 היו באים 60 קרונות ומעלה. זמן לא רב לפני בריחתי, בחודש נובמבר, מוכרחים היו להשאיר ממשלוח גדול כזה מאה איש, שהיו כבר ערומים, לעבודה בקבורת הגוויות, מפני שאנשי הגסטאפו עשו חשבון, שהפועלים הקבועים שבמחנה לא יספיקו במשך זמן קצר כל כך לשים בקברות את כל הגוויות הרבות שהוחנקו. השאירו רק נערים צעירים. במשך כל היום סחבו את הגוויות לקברות, זרזו אותם בשוטים לעבוד, לא נתנו להם אף טיפת מים, ערומים היו בשלג ובקור – בערב הוביל אותם הרוצח שמידט לקבר וירה בהם מאקדחו. בשביל למעלה מעשרה חסרו כדורים. הוא הרג אותם איפוא בקצה השני של האקדח, אחד אחרי השני, עד האחרון. שמעתי אנקות, ראיתי רק איך שהשתדלו להיות הראשונים בתור למוות, שיירי החיים והעלומים חסרי הישע האלה.
8.
המחנה היה כולו תחת שמירה של שוטרים מזויינים ולמעלה מעשרה אנשי ס.ס., אולם פעילים היו לא רבים. אחדים התבלטו על כל צעד ושעל באכזריותם המיוחדת. חיות ממש. אחרים רצחו "בדם קר" ואילו אחרים נהנו מהרצח שהם רצחו; פניהם הצטחקו. ראיתי אותם מאושרים בשעה שהסתכלו באנשים הערומים והדקורים בכידונים, שהובלו לתאים.
סרט עכשווי בו אפשר לראות את בתי סגל המחנה
בחודש אוגוסט שנת 1942 לא היה לנו עדיין גטו מיוחד בלבוב. רחובות אחדים הוקצו רק בשביל היהודים. היה זה איפוא רובע היהודים, שבו היו רחובות אחדים מתוך הרובע השלישי, כמו רחוב פאניינסקה, וונסקה, אוגרודניצקה, סלונצ'נה ואחרים. כאן חיינו חיים לא שקטים ובדיכאון תמידי. כבר שבועיים לפני הגירוש דיברו כולם על האסון המתקרב. היינו מיואשים. ידענו כבר אז מה פירוש המילה "גירוש". סיפרו אז, שפועל אחד, שעבד בפלוגת ההשמדה בבלז'ץ, נמלט. הפועל הזה עבד בזמן הקמת בית החרושת למוות בבניית התאים והוא סיפר על "בית המרחץ", שאינו לאמיתו של דבר אלא בניין, שנועד לתאי גזים. הוא אמר, שמהאנשים, שיובאו לשם, לא יחזור אף אחד.
סיפרו גם, שאוקראיני אחד, שעבד בהשמדת יהודים, סיפר לידידתו מה נעשה בבלז'ץ. הידידה נדהמה וראתה חובה לפרסם את הדבר ולהזהיר את הנידונים למוות. בדרכים אלה הגיעו אלינו ידיעות על בלז'ץ.
האגדה על בלז'ץ הפכה איפוא לאמת, אמת שידענו עליה ושרעדנו מפחד מפניה. לכן הסתובבו ברחובות של רובע היהודים כבר ימים אחדים לפני ה-10 באוגוסט אנשים מבוהלים ואובדי עצות, ששאלו אחד את השני: "מה לעשות? מה לעשות?"
עד שהקיפו ביום ה-10 באוגוסט בבוקר השכם משמרות את כל מבואות הרחובות של הרובע. גסטאפו, ס.ס., זונדרדינסט בקבוצות של שישה איש סובבו כל כמה צעדים ברחובות.
עזרו להם הרבה אנשי המיליציה האוקראינית. כבר שבועיים לפני כן חילק הגנרל-מאיור קאצמאן, התליין הראשי של לבוב ופולין הקטנה המזרחית, תעודות חתומות למקומות עבודה אחדים. מקומות עבודה אחדים קיבלו גם הן תעודות בקומיסריון ליד כיכר סמולקה. "מאושרים" כאלה לא היו רבים. הרוב חיפשו באימת מוות מפלט כלשהו, מחבוא, מקום לבריחה, ובעצם לא ידע אף אחד מה עליו לעשות ואיך יוכל להציל את עצמו.
בינתיים חיפשו משמרות במשך ימים אחדים בבתים בעברם מבית לבית, מפינה לפינה; אצל אנשים מספר התחשבו אנשי הגסטאפו בתעודות, אצל אחרים לא התחשבו; את אלה, שלא היו להם תעודות, וכן גם את אלה שבתעודות שלהם לא התחשבו, גרשו בכוח מהבתים, לא הרשו להם לקחת איתם שום בגד ואף פרור של לחם. אחר כך אספו ביחד המוני אנשים, ואם מישהו התנגד – קיבל כדור בראש. אני הייתי בבית המלאכה שלי. עבדתי, אבל לא הייתה לי תעודה, לכן נעלתי אחריי את הדלת ולא עניתי, אם כי שמעתי דפיקות. אנשי הגסטאפו שברו את הדלת, הם מצאו אותי במחבוא, היכו אותי במגלב בראש ולקחו אותי איתם. הכניסו אותנו לתוך קרונות החשמלית. הדוחק בקרון היה כל כך גדול, שאי אפשר היה לזוז או לנשום. הובילו אותנו למחנה היאנובי.
היה זה כבר לעת ערב. ריכזו את כולנו ביחד בשדה רחב במעגל סגור. היינו שם 6,000 נפש. ציוו עלינו לשבת ואסור היה לקום, לזוז, להושיט יד או רגל. ממעגל אחד היפנו עלינו זרקור. היה בהיר כמו בצהריים. ישבנו דחוקים עד מאוד, כשאנו מוקפים רוצחים מזויינים, ישבנו כולם ביחד, צעירים וזקנים, נשים וילדים בגיל שונה. נשמעו יריות אחדות. מישהו קם, ייתכן שרצה, שיירו בו.
כך ישבנו כל הלילה. שררה דממת מוות. לא בכו לא הילדים ולא הנשים. בשעה שש בבוקר, ציוו עלינו לקום מהדשא הרטוב ולהסתדר בשורות. ארבעה איש בשורה, וכך זזה התהלוכה של הנידונים למוות לתחנה הקליפארובית. אנשי הגסטאפו והאוקראינים הקיפו אותנו בטבעת סמיכה. אף איש לא יכול היה לברוח. הביאו אותנו לרחבה שבתחנת הרכבת.
כאן חיכתה כבר רכבת משא ארוכה. היו בה 50 קרונות. התחילה ההכנסה לקרונות. פתחו את דלתות הקרונות, משני הצדדים עמדו אנשי הגסטאפו, בידיהם היו מגלבים והם היכו את כל אחד שנכנס בפניו ובראשו. כל אנשי הגסטאפו היכו. לכל אחד מאיתנו היו סימנים על הפנים וחבורות על הראש. הנשים בכו בכי מר, הילדים בכו כשהם צמודים לאימותיהם. היו בינינו אימהות עם תינוקות ליד שדיהן. דפוקים על ידי אנשי הגסטאפו, שהיכו בלי רחם, דחפו האנשים אחד את השני. הפתח היה גבוה, צריך היה לטפס ולעלות. אחד היה מפיל את השני – גם אנו בעצמנו מיהרנו, מפני רצינו שהכל יהיה כבר מאחורינו. על הגג של כל קרון ישב אחד מהגסטאפו עם מכונת ירייה. אנשי הגסטאפו היכו וספרו עד מאה לכל קרון. כל זה נעשה במהירות כל כך גדולה, שהכנסת כמה אלפי אנשים לקרונות, לא נמשכה יותר משעה.
במשלוח שלנו היו הרבה גברים, גם כאלה, שעבדו ושהיו להם כל מיני תעודות על עבודתם, תעודות לכאורה "בטוחות", היו ילדים קטנים וגדולים, נערות צעירות ונשים זקנות.
חתמו לבסוף את הקרונות. נדחקים לגוש אחד של אנשים רועדים, עמדנו צפופים כמעט אחד על השני. מחניק, חם, אנו קרובים לטירוף הדעת. אף טיפת מים, אף פירור לחם. הרכבת זזה בשעה 8 בבוקר. ידעתי שבקטר עובדים שני גרמנים, מכונאי ופועל המבעיר את האש. הרכבת נסעה מהר, אבל לנו נדמה היה, שהיא נוסעת לאט. הרכבת נעצרה שלוש פעמים: בקוליקובה, בז'ולקייב ובראווה-רוסקה. החניות דרושות היו כנראה להסדרת מהלך הרכבות. בזמן החניות היו אנשי הגסטאפו יורדים מגגות הקרונות ולא היו נותנים לאף איש לגשת לרכבת. לא נתנו לאנשים, שרצו להגיש קצת מים דרך החלון הקטן, המכוסה שבכה, לתת לאנשים, שהיו קרובים להתעלפות מצימאון, טיפת מים.
נסענו הלאה. אף אחד לא הפליט מילה. ידענו שאנו נוסעים לקראת המוות, שאין אפשרות להינצל. שרר שוויון נפגש גמור, לא נשמעה אף יללה. חשבנו כולנו על דבר אחד: איך לברוח; אולם לא הייתה כל אפשרות. הקרון שבו נסענו, היה חדש לגמרי, החלון היה כל כך צר, שלא יכולתי להידחק דרכו. בקרונות אחרים אפשר היה בוודאי לפרוץ את הדלתות, כי שמענו כל כמה רגעים יריות בבורחים. אף אחד לא דיבר אל השני כלום, אף אחד לא הרגיע את הנשים הבוכות. אף אחד לא הפריע את הילדים למרר בבכי. ידענו כולנו: אנו נוסעים למוות בטוח ונורא. רצינו, שהדבר ייגמר כבר. אולי נמצא מישהו, אינני יודע... אפשר היה לנסות לברוח רק מהרכבת.
ההגעה לבלז'ץ
קרוב לשעות הצהריים הגיעה הרכבת לתחנת בלז'ץ. הייתה זו תחנה קטנה. מסביב לה עמדו בתים קטנים. בבתים אלה גרו אנשי הגסטאפו. בלז'ץ נמצאת בקו המסילה לובלין, טומאשוב. היא מרוחקת מראווה-רוסקה 15 קילומטר. בתחנת בלז'ץ העבירו את הרכבת למסילה צדדית, שהובילה עוד קילומטר אחד ישר למחנה המוות. ליד התחנה גרו פועלי הרכבת האוקראינים ועמד שם בניין קטן של הדואר.יהודים שהגיעו לבלזץ [ארכיון לוחמי הגטאות]
בבלז'ץ היה נכנס אל הבניין הקטן גרמני זקן, בעל שפם שחור סמיך – איני יודע מה היה שמו, אבל הייתי מכיר אותו מייד – מראהו היה כמראה תליין; זה היה מקבל לרשותו את הפיקוד על הרכבת והיה מוביל אותה עד למחנה. הדרך מהתחנה למחנה הייתה נמשכת שתי דקות. במשך ארבעה חודשים ראיתי תמיד את הרוצח הזה.
המסילה הצדדית עברה דרך שדות. משני הצדדים היה שטח פנוי לגמרי, לא היה אף בניין. הגרמני, שהיה מכניס את הרכבת למחנה, היה יורד מהקטן – היה "עוזר" – במכות ובצעקות היה מגרש את האנשים מהרכבת. היה נכנס בעצמו לכל קרון והיה מבקר, אם לא נשאר שם מישהו. ידע את הכל. כשהרכבת הייתה ריקה והיא נבדקה, היה נותן אותו בדגל קטן והיה מוציא אותה מהמחנה.
כל השטח הזה, החל מבלז'ץ היה תפוס על ידי אנשי הס.ס., אסור היה למישהו להופיע כאן. היו יורים באזרחים, שטעו וכנסנו לשטח זה. הרכבת הייתה נכנסת לחצר, שארכה ורחבה היה בערך קילומטר אחד ושהייתה מוקפת גדר מתיל דוקרני ורשתות ברזל, שהיו מונחות אחת על גבי השנייה, בגובה שני מטרים. התיל לא היה מחושמל. לחצר היו נכנסים דרך שער עץ, שהיה מכוסה תיל דוקרני. על יד השער עמד צריח, שבו נמצא משמר על יד טלפון. על יד הצריח עמדו אנשי ס.ס. אחדים עם כלבים, כשהרכבת הייתה נכנסת לשער, היה השומר סוגר אותו ונכנס לצריח.
באותו רגע הייתה מתחילה "קבלת הרכבת". כמה עשרות אנשי ס.ס. היו פותחים את הקרונות בצעקות: "לצאת!". במגלבים ואלות היו מגרשים את האנשים מהקרונות.
הדלתות בקרונות היו בגובה מטר אחד מעל לארץ. את המגורשים היו מכים ומכריחים אותם לקפוץ, את כולם, על הארץ. ילדים היו נפצעים, הכל נפל מהקרון, כולם מלוכלכים, יגעים ומבוהלים. מלבד אנשי הס.ס. שרתו גם "צוגספיהררים". אלה היו המשגיחים על העובדים היהודיים שבמחנה המוות. הם היו לבושים באופן רגיל, בלי סימני המחנה[1].
את החולים, הזקנים והילדים הקטנים, כלומר את אלה, שלא יכלו ללכת בכוחותיהם הם, היו שמים על אלונקות ומושיבים על שפת הקברות הענקיים שנחפרו. שם היה איש הס.ס. אירמאן יורה בהם, ואחר כך היה דוחף אותם במקבל לתוך הקבר. אירמאן זה, המומחה לרציחת זקנים וילדים קטנים, איש גסטאפו גבוה בעל שערות שחורות והבעת פנים רגילה, גר, כמו אחרים, בבלז'ץ על יד התחנה, בבית קטן, לגמרי יחידי, וכמו אחרים- בלי משפחה ובלי נשים.
בבוקר השכם היה מופיע במחנה, היה נשאר שם במשך כל היום והיה מקבל את משלוחי המוות. מייד לאחר הוצאת הקרבנות מהקרונות, היו מכנסים אותם בחצר, שהייתה מקופת שוטרים[2] וכאן היה אירמאן נואם. הייתה דממת מוות. הוא היה עומד קרוב להמון. כל אחד רצה לשמוע, פתאום הייתה מתעוררת בנו תקווה – "אם מדברים אלינו, אולי נחיה, אולי תהייה איזו עבודה, אולי בכל זאת....".שיטות הרמייה של הגרמנים
אירמאן היה מדבר בקול רם וברור – "אתם הולכים עכשיו להתרחץ. אחר כך תישלחו לעבודה". זה הכל. כולם שמחים, מאושרים, שבכל זאת הולכים לעבוד. מחיאות כפיים. אני זוכר את דבריו אלה שהיו חוזרים ונשנים בכל יום, ברוב המקרים שלו שפעמים ביום במשך ארבעת החודשים, שבהם הייתי במחנה, חזר אליהם יום יום. זה היה רגע של תקווה ואשליה. האנשים היו נושמים לרגע לרווחה, שרר שקט גמור.
בשקט התקדם כל ההמון, הגברים ישר דרך החצר אל בניין, שעליו היה כתוב באותיות גדולות: Bade-und In-halationsraume (בית מרחץ וחדרים לנשימת אדים) – הנשים הלכו עוד מרחק של כעשרים מטר, אל צריף גדול, שתפס שטח של מעל 30 מטר. בצריף זה גילחו לנשים ולנערות את שערן. הן היו נכנסות בלי שידעו לשם מה מובילים אותן שמה. עוד שרר רגע שקט. ידעתי אחר כך, שכעבור רגעים מספר, כשהיו מצווים עליהן לשבת ושמונה מספרים יהודיים, אוטומטים ששתקו כמו קבר, היו מתקרבים, כדי לגלח את שערותיהן גילוח שלם עד העור, באותו רגע היו הנשים תוספות את כל האמת ואף לאחת מהן, וגם לא למישהו מהגברים שהלכו לתאים, לא היו כבר שום ספקות.
כולם, פרט גברים אחדים, שנבחרו כבעלי מקצוע נחוצים במחנה, כולם – צעירים וזקנים, ילדים ונשים – כולם הלכו למוות בטוח. ילדות, שהיו להן שערות ארוכות, היו מובילים לגילוח השערות. ילדות קטנות, שהיה להן מעט שיער, הלכו יחד עם הגברים ישר לתא.
פתאום – בלי מעבר מתקווה לייאוש מוחלט – היו פורצות יללות וצעקות – נשים רבות היו מקבלות התקפה של טירוף הדעת. נשים רבות הלכו בכל זאת למוות בשקט, בעיקר נערות צעירות. במשלוח שלנו היו אלפי אנשים משכילים, גברים צעירים רבים אולם הרוב היה של נשים, כמו שהיה בכל משלוח, שבא אחר כך.
עמדתי מהצד, בחצר, יחד עם קבוצה קטנה של אנשים, שהושארו לחפירת קברות, והסתכלתי באחיי, אחיותיי, מכריי וידידיי, שהובלו למוות. באותו זמן, שהובילו את הנשים ערומות, מגולחות, כמו בקר לטבח, בלי ספירה, מהר, מהר, היו משמידים כבר את הגברים בתאים. גילוח הנשים נמשך בערך שתי שעות, זמן כזה נמשכו ההכנות לרצח והרציחה עצמה.
למעלה מעשרה אנשי ס.ס. היו מזרזים את הנשים במגלבים ובכידונים חדים ללכת קדימה, עד הבניין, שבו היו התאים, ושם דרך שלוש מדרגות לפרוזדור, והשוטרים היו סופרים את האנשים עד 750 לכל תא. את הנשים, שהתנגדו להיכנס לתא, היו השוטרים דוקרים בכידונים לתוך הגוף, דם נשפך, וכך היו מכניסים למקום ההריגה. הייתי שומע את נעילת הדלתות, אנקות וצעקות, קריאות ייאוש, בפולנית, באידית, בכי המקפיא את הדם מפי ילדים ונשים, ואחר כך זעקה אחת משותפת איומה... הדבר נמשך 15 דקות – 20 דקות עבדה המכונה, לאחר 20 דקות היה שקט, השוטרים היו פותחים את הדלתות מבחוץ ואני ביחד עם פועלים אחדים, שהושארו כמוני ממשלוחים קודמים, היינו ניגשים לעבודה בלי שיראו בנו כל סימן שהוא על הפנים.
היינו סוחבים גוויות של אנשים, שחיו זה לא כבר, היינו סוחבים אותן בעזרת רצועות עור אל הקברות המשותפים הענקיים, שהיו מוכנים, ובאתו זמן הייתה מנגנת תזמורת מהבוקר עד הערב...
2.
אחרי זמן מה הכרתי כבר היטב את כל השטח. הוא נמצא בתוך יער אורנים צעיר. העצים גדלו כאן קרובים אחד לשני, אולם כדי להקטין עוד יותר את חדירת האור – קשרו לעצים עוד עצרים אחרים ובאופן כזה הכפילו את סמיכות העצים במקום שנמצאו התאים. מאחוריהם נמצאה דרך של חולות, שבה סחבו את הגוויות. הגרמנים מתחו מעל לדרך גג, שנעשה מתיל, ושמו עליו ירק. הכוונה הייתה להסתיר את השטח מתצפיות מאווירונים. החלק הזה של המחנה, שהיה מכוסה בגג של עלים, הוחזק באפלה.
מהשער היו נכנסים לחצר ענקית. בחצר נמצא צריף גדול, שבו היו מגלחים לנשים את השערות. על יד הצריף הייתה חצר קטנה, שהייתה מוקפת גדר גבוהה מקרשים, שלא נשאר ביניהם אף סדק, שלושה מטר גובהה. הגדר מקרשים אפורות הובילה עד התא עצמו, באופן כזה לא ראה איש מה שנעשה מאחורי הגדר.
הבניין, שבו נמצאו התאים, היה נמוך, רחב וארוך, מבטון אפור, הגג שלו היה שטוח ומכוסה חומר מזופת, ומעל לגג היה עוד גג מרשת, שהיית המכוסה ירק. מהחצר הובילו אליו שלוש מדרגות, מטר אחד רוחבן, בלי מעקה. מבחוץ, לפני הבניין נמצא עציץ גדול עם פרחים רבגוניים. על הקיר היה כתוב ברור Bade-und In-halationsraume (בית מרחץ וחדרים לנשימת אדים). במדרגות היו נכנסים אל פרוזדור חשוך, מטר וחצי רוחבו, אולם ארוך מאוד. הוא היה ריק לגמרי, ארבעה קירות בטון. מהפרוזדור הובילו מצד ימין ומצד שמאל דלתות לתאים. הדלתות, עשויות מעץ, מטר רוחבן, היו נדחפות לצדדים באמצעות ידיות. התאים היו לגמרי חשוכים, בלי חלונות, וריקים לגמרי. בכל תא היה חור עגול, בגודל תקע חשמלי. הקירות והרצפה של התאים היו מבטון.
הפרוזדור והתאים היו נמוכים יותר מחדרים רגילים, גובהם לא עלה על שני מטר. בקיר, שנמצא מול הכניסה לתא, היו דלתות, שהיו נפתחות על ידי דחיפה לצדדים. שני מטר רוחבן, ובהן היו מוציאים החוצה אל גוויות האנשים לאחר החנקתם. מחוץ לבניין נמצא בניין קטן נוסף, בערך שני מטר על שני מטר, שבו נמצאה "המכונה". מנוע שהיה מופעל בבנזין. התאים התרוממו מטר וחצי מעל לשטח האדמה, הכיכר שלפני הדלתות הייתה באותו גובה כמו הרצפה של התא, שממנו היו זורקים את הגוויות על הארץ.
במחנה היו שני צריפים בשביל העובדים בהשמדה, צריף אחד בשביל פועלים כלליים, צריף שני בשביל "בעלי מקצוע". כל צריף הכיל 250 פועלים. האצטבאות נבנו בשתי קומות. שני הצריפים היו דומים אחד לשני. האצטבאות היו מקרשים וקרש קטן בשיפוע מתחת לראש. על יד הצריפים היו מטבחים, הלאה נמצאו מחסן, האדמיניסטרציה, מכבסה, מתפרה, ובסוף צריפים מסודרים יפה בשביל השוטרים.
משני הצדדים של הבניין, שבו היו תאי הגזים, נמצאו קברות, מלאים וריקים. ראיתי שורה שלמה של קברות, שנתמלאו וכוסו בחול רב. כעבור זמן מה היו הקברות שוקעים. קבר אחד ריק מוכרח היה תמיד להיות מוכן...
3.
הייתי במחנה המוות מחודש אוגוסט עד סוף חודש נובמבר 1942 – הייתה זו תקופה של חנק המוני של יהודים. חבריי לצרה המעטים, אלה המעטים שהיו במחנה יותר זמן, סיפרו לי, שבתקופה זו הגיעו יותר מאשר קודם משלוחי מוות. הגיעו יום יום, בלתי הפסקה של יום אחד, ברוב המקרים שלוש פעמים ביום; בכל רכבת היו חמישים קרונות ובכל קרון מאה נפשות. במקרה שהמשלוחים היו מגיעים בלילה, היו הקרבנות מחכים בקרונות חתומים עד שעה שש בבוקר. בדרך כלל היו הורגים בבלז'ץ בכל יום עשרת אלפים נפש.
לפעמים היו המשלוחים גדולים יותר והם היו מגיעים לעיתים קרובות יותר. היו באים יהודים מכל המקומות ורק יהודים. אף פעם לא בא משלוח אחר. בלז'ץ שימשה מקום השמדה של יהודים בלבד. על יד הקרונות היו, בזמן הוצאת היהודים משם, רק אנשי הגסטאפו, שוטרים ו"צוגרספיהררים"; כמה צעדים הלאה, בחצר, בזמן פשיטת הבגדים, היו כבר גם פועלים יהודים. הפועלים היו שואלים בלחש: מאין אתם? התשובות בלחש היו: מלבוב, מקראקא, מזאמושץ, מוויליצ'קה, יאסלו, טארנוב וכו'. ראיתי את המחזה הזה יום-יום, פעמיים, שלוש פעמים ביום.
גורלו של כל משלוח היה כגורל משלוח שבו באתי אני. היו מצווים לפשוט את הבגדים, את הבגדים היו משאירים בחצר, תמיד היה אירמאן מדבר בערמומיות ותמיד אותו הדבר. האנשים היו תמיד שמחים באותו רגע. ראיתי בעיניהם של האנשים אותו זיק תקווה. התקווה, שהם נשלחים לעבודה. אולם כעבור רגע קט היו מנתקים את הילדים הקטנים מזרועות האימהות, את הזקנים החולים היו זורקים על אלונקות, את הגברים והנערות הקטנות היו מובילים באמצעות אלות הלאה, והלאה בשביל המגודר ישר אל התא, ואת הנשים הערומות היו מכוונים גם כן באכזריות אל צריף אחר, שבו גילחו להן את השערות.
ידעתי בדיוק באיזה רגע היו כולם מבינים מה עומד לפניהם; הפחד, הייאוש, הצעקות והיללות האיומות היו מתערבבות עם צלילי התזמורת. הגברים, שנדחפו באמצעות כידונים, דקורים, היו באים הראשונים לתאים.
לכל תא, היו השוטרים מכניסים 750 איש במספר. עד שהיו מכניסים אנשים לכל ששת התאים, היו בינתיים האנשים שבתא הראשון סובלים עינויים במשך שתי שעות. רק לאחר שהיו מכניסים אנשים לכל ששת התאים בדוחק כל כך רב, שקשה היה לסגור את הדלתות, היו מפעילים את המכונה.
המכונה הייתה גדולה מטר וחצי על מטר; היה זה מנוע וגלגלים, המנוע טרטר בהפסקות גדולות, פעל די מהר, כל כך מהר, שאי אפשר היה להבחין בין המקלות שבגלגלים. המכונה הייתה עובדת 20 דקות בדיוק לפי השעון. אחרי 20 דקות מפסיקים את עבודתה. מייד היו פותחים את דלתות התאים מבחוץ, מהצד שהוביל לכיכר, ושם היו זורקים על הארץ את הגוויות, והייתה מצטברת ערימה ענקית של גוויות, כמה מטרים גובהה.
השוטרים לא נזהרו במיוחד בזמן פתיחת הדלתות, לא הרגשנו שום ריח, לא ראיתי אף פעם שום מיכלים עם גזים, ולא ושם חומרים שאפשר היה להוסיף עליהם – ראיתי רק פחים עם בנזין. בכל יום היו צורכים מ-80 עד 100 ליטר בנזין. על ידי המכונה עבדו שני שוטרים. כשהתקלקלה פעם המכונה, הזמינו גם אותי, מפני שקראו לי "המומחה לתנורים"; הסתכלתי בה וראיתי צינורות זכוכית, שהיו מחוברים לצינורות, שהובילו לכל תא ותא. סברנו, שהמכונה מייצרת לחץ גבוה, או שואבת את האוויר וגורמת לחלל ריק, או שהבנזין מייצר דו-תחמוצת הפחם, הממיתה את האנשים.
הקריאות לעזרה, הצעקות ואנקות הייאוש של הסגורים והנחנקים בתאים, היו נמשכות מ-10 עד 15 דקות; בראשונה בקול רם וחודר, אחר כך היו האנקות נעשות שקטות יותר עד שהיו משתתקות לגמרי. שמעתי צעקות איומות וקריאות בכל מיני שפות, מפני שהיו שם לא רק יהודים מפולין, אלא באו גם משלוחים עם יהודים מחוץ לארץ.
במשלוחים שבאו מחוץ לארץ היו בעיקר יהודים מצרפת, היו גם יהודים מהולנד, מיוון, אפילו מנורבגיה. אינני זוכר משלוח של יהודים מגרמניה. כנגד זה היו יהודים מצ'כיה. הם היו באים בקרונות דומים לאלה, שבהם היו מביאים את יהודי פולין, אולם היה להם מטען, היו מצויידים כראוי והיה להם מזון.
המשלוחים שלנו היו מלאים נשים וילדים. במשלוחים של היהודים מחוץ לארץ, היו בעיקר גברים ומעט מאוד ילדים. ההורים יכלו כנראה להשאיר את ילדיהם בחסות בני ארצם ולהציל אותם מהגורל האיום. היהודים מחוץ לארץ היו באים לבלז'ץ בחוסר כל ידיעה. הם היו בטוחים, שמחכה להם עבודה. הם היו לבושים כבני תרבות, היו מוכנים היטב לדרך. היחס של הרוצחים הגרמנים אל האנשים האלה, היה אותו היחס כמו למשלוחים אחרים ואותה הייתה שיטת הרצח. הם הושמדו באותה אכזריות ומתו מתוך אותו ייאוש.
בזמן שהייתי במחנה, הגיעו למחנה בערך מאה אלף יהודים מחוץ לארץ. כולם הושמדו בגזים.
כשהשוטרים היו פותחים את הדלתות של התאים, לאחר שהאנשים היו חנוקים שם במשך 20 דקות, היו הגוויות במצב עמידה, הפנים כמו בשינה, ללא שינוי, לא כחולות. דם היה שותת פה ושם מהפצעים, שנגרמו על ידי השוטרים בכידונים, הפיות קצת פתוחים, הידיים מקווצות, לפעמים לחוצות מסביב לריאות. הגוויות, שנמצאו על יד הדלתות, היו נופלות החוצה בעצמן כמו בובות דרך הדלתות הפתוחות לרווחה.
4.
את כל הנשים היו מגלחים לפני הרצח. היו מכניסים אותן לצריף. שאר הנשים היו מחכות לתורן לפני הצריף ערומות, יחפות אפילו בחורף ובשלג. הנשים היו בוכות ומיואשות. באותו רגע היו מתחילות צעקות ותחנונים, האימהות היו מחבקות את ילדיהן, הן היו קרובות לטירוף. לבי היה מתפלץ בכל פעם, לא יכולתי לראות את המחזה הזה. קבוצת נשים שגולחו היו מובילים הלאה ואחרות היו באות ודורכות על שערות רבגוניות, שהיו מכסות כמו במרבד רך וגבוה את כל הרצפה בצריף. לאחר גילוח כל הנשים מהמשלוח, היו ארבעה פועלים מטאטאים את כל השערות במטאטאים עשויים מעץ הליבנה ואוספים אותן בערימה גדולה אחת, גבוהה עד חצי החדר, שבה היו שערות מכל הצבעים. את השערות היו מכניסים בידיהם לתוך שקים מבד פשוט והיו מוסרים למחסן.
המחסן של השערות, של הלבנים והבגדים של הקרבנות, שנהרגו בתאי הגזים, נמצא בצריף מיוחד לא גדול, בערך שבעה על שמונה מטר. שם היו אוספים את הבגדים והשערות במשך עשרה ימים, ואחרי עשרה ימים היו מטעינים לחוד שקים עם בגדים ושקים עם שערות, ואחר כך הייתה באה רכבת משא ולוקחת את השלל. אנשים, שעבדו בלשכה, היו מספרים, שאת השערות היו שולחים לבודפשט.
יהודי אחד שמוצאו מהסודטים, העורך דין שרייבר, שעבד בלשכה, הוא בעיקר שהיה מוסר את הידיעות האלה. היה זה איש הגון. אירמאן הבטיח לו, שייקח אותו איתו, כשייסע לחופשה. פעם נסע אירמאן לחופש קצרה. שמעתי את שרייבר שואל את אירמאן – "אתה לוקח אותי איתך?" אירמאן ענה – "עוד לא". באופן כזה היה מרמה אותו ושרייבר הושמד בוודאות גמורה כמו כל שאר האנשים. האיש הזה סיפר לי, שבכל כמה ימים שולחים לבודפשט רכבת שלמה עם שקים מלאים שערות. מלבד שערות, הוציאו הגרמנים סלים מלאים שיני זהב.
בדרך, שהובילה מתא הגזים אל הקברות, בשטח של כמה מאות מטרים, עמדו "רופאי שיניים" (דנטיסטים) אחדים עם צבתות והם היו מעכבים כל פועל, שסחב גוויה; הם היו פותחים את הפה של המת, היו בודקים ומוציאים את הזהב, ואחר כך היו זורקים לתוך סל.
דנטיסטים היו שמונה. אלה היו בדרך כלל אנשים צעירים, שהושארו ממשלוחים לשם ביצוע עבודה זו. אחד מהם הכרתי מקרוב, שמו היה צוקר, מוצאו היה מז'ישוב. הדנטיסטים גרו בצריף קטן מיוחד, ביחד עם הרופא והרוקח. עם חשיכה היו מביאים סלים שלמים עם שיני זהב אל הצריף ושם היו מצרפים את הזהב ומתיכים אותו בצורת מקלות. שומר עליהם איש הגסטאפו שמידט. הוא היה מכה, כשהעובדה נעשתה לאט. כל משלוח מוכרחים היו לסיים בתוך שתי שעות. מקלות הזהב היו סנטימטר אחד עוביין, חצי סנטימטר רוחבן ועשרים סנטימטר אורכן.
בכל יום היו מוציאים מהמחסן את חפצי הערך, כספים, דולרים. אנשי הס.ס. היו אוספים את זאת בעצמם והיו שמים בתוך מזוודות, שפועל היה נושא אותן לבלז'ץ, אל המפקדה. אחד מאנשי הגסטאפו היה צועד מלפנים, ואת המזוודות היו נושאים פועלים יהודים. התחנה בבלז'ץ לא הייתה רחוקה, עשרים דקות בהליכה. המחנה, כלומר מקום ההריגה, בבלז'ץ היה סר למשמעת המפקדה הזאת.
יהודים, שעבדו באדמיניסטרציה, היו מספרים, שאת כל משלוח הזהב, חפצי הערך והכספים היו מעבירים ללובלין, במקום שנמצאה המפקדה הראשית, שלמשמעתה הייתה סרה המפקדה בבלז'ץ. את הבגדים, שהיו מורידים מהקרבנות האומללים, היו הפועלים אוספים ומעבירים למחסן. שם היו עשרה פועלים, שהיו חייבים להתיר את התפרים בכל בגד בדיוק נמרץ, בהשגחת אנשי ס.ס. ובאיום בשוט.
אנשי הס.ס. היו מחלקים ביניהם את הכסף, שהיה מתגלה. לביקורת זו נשלחו אנשי ס.ס. מיוחדים ותמיד אותם האנשים. הפועלים היהודים, שעבדו בסידור הבגדים ובהתרת התפרים שלהם, לא יכלו לקחת לעצמם שום כסף והם גם לא רצו לקחת. איזה עניין היה לנו בכסף או בתכשיטים? לא יכולנו לקנות שום דבר ולא הייתה לנו שום תקווה להישאר בחיים. אף אחד מאיתנו לא האמין בנס. אצל כל פועל היו עושים בדיקה מדוקדקת, אולם לעיתים קרובות דרכנו על דולרים שנזרקו ולא שמנו אליהם לב; אפילו לא נגענו בהם. לא הייתה בזה שום תועלת וכך לא היה לנו מזה ולא כלום. פעם לקח סנדלר אחד חמישה דולרים בכוונה ובגלוי. הרגו אותו ואת בנו בירייה. הוא הלך לקראת המוות ברצון, הוא רצה שהדבר ייגמר כבר. המוות היה בטוח, למה לסבול עינויים זמן ממושך יותר... הדולרים בבלז'ץ שימשו לנו כדי למות מוות קל יותר...
5.
שייך הייתי לקבוצת העובדים הקבועה שבמחנה. בסך הכל היינו 500 איש. "בעלי מקצוע" היו רק 250, אבל גם מאלה עבדו 200 בעבודות, שאין צורך בשבילן בבעלי מקצוע: בחפירת קברות וסחיבת גוויות. חפרנו שוחות וקברות ענקיים משותפים וסחבנו גוויות. גם בעלי המקצוע מוכרחים היו להשתתף בעבודה זו לאחר גמר העבודה במקצועם. חפרנו באתים. הייתה גם מכונה, שחפרה והוציאה את החול מעל לאדמה. המכונה הייתה שופכת את החול על יד הקבר. היה נוצר הר של חול, שהיו מכסים בו את הקבר, לאחר שנתמלא גוויות. על יד הקברות עבדו בקביעות בערך 450 איש, חפירת קבר אחד נמשכה שבוע תמים.
הדבר האיום ביותר בשבילי הייתה הפקודה להניח גוויות בגובה מטר מעל לקבר המלא ולכסותן בחול; דם שחור, סמיך היה נשפך מהקברות ומציף כמו ים את כל השטח. מוכרחים היינו לעבור מקצה אחד של הקבר אל קצהו השני, כדי להגיע לקבר אחר. רגלינו בוססו בדם אחינו, דרכנו על קברות מלאים גוויות, וזה היה דבר הרע והאיום ביותר...
שמר עלינו בזמן העבודה הרוצח שמידט, הכה, בעט. אם מישהו מאיתנו לא עבד, לדעתו, די מהר, היה מצוות על זה לשכב, היה מלקה אותו בשוט, היה מצווה על המוכה לספור את המלקות, ואם זה טעה, היה מלקה אותו במקום עשרים וחמש – חמישים. האיש שהולקה לא יכול היה בדרך כלל לשאת 50 מכות; הקרבן היה בקושי מגיע לצריף ולמחרת היה מוציא את נשמתו. המחזה הזה היה חוזר פעמים אחדות ביום.
בכל יום היו הורגים בירייה מ-30 עד 40 פועלים. הרופא היה מגיש רשימה של אנשים שנחלשו, או ה"אובר-צוגס-פיהרר", המשגיח העיקרי על האסירים, היה מגיש רשימה של "העבריינים", כך שבכל יום הושמדו 30, 40 אסירים. בשעה המיועדת לארוחת הצהריים היו מובילים אותם אל קבר ויורים בהם. בכל יום ויום היו משלימים את הרשימה על ידי השארת אותו מספר אנשים מהמשלוחים, שהיו מגיעים כמה פעמים ביום. בלשכת האדמיניסטרציה ניהלו רק רשימה, של הפועלים הקודמים והחדשים, ועשו חשבון, שמספר האסירים יגיע תמיד ל-500. רשימה של מספר המשלוחים עם הקרבנות לא ניהלו.
ידענו, למשל, שיהודים בנו את המחנה והעמידו את מכונת המוות. אף אחד מקבוצה זו לא נשאר בחיים. היה זה נס, אם מישהו מהעובדים בבלז'ץ נשאר בחיים לאחר חמישה או שישה חודשים.
במכונה עבדו שני שוטרים, שודדים, תמיד אותם האנשים. כשנכנסתי למחנה מצאתי אותם עסוקים בעבודה זו וכשיצאתי מהמחנה נשארו באותו מקום. לפועלים היהודים לא היה שום מגע איתם, כן גם עם יתר השוטרים. כשהאנשים ממשלוח היו מבקשים טיפת מים, היו השוטרים יורים בפועלים היהודים בגלל הגשת מים.
מלבד חפירת הקברות, היה מתפקידם של פועלי המחנה להוציא את הגוויות מהתאים, לזרוק אותן על ערימה גדולה ואחר כך לסחוב אותן אל הקברות. הקרקע היה של חול. גוויה אחת מוכרחים היו לסחוב שני פועלים. היו לנו רצועות עור עם אבזמים שהיינו שמים אותן על הידיים של הגווייה, הראש שלה היה נתקע לפעמים בחול, וכך היינו מושכים... גוויות של ילדים קטנים ציוו עלינו לשים שתיים בבת אחת על הכתפיים וכך לשאת. כשהיינו סוחבים את הגוויות, היינו מפסיקים את עבודת החפירה של קברות. כשהיינו חופרים את הקברות, ידענו שבתאים נחנקים אלפים מאחינו. כך מוכרחים היינו לעבוד מהבוקר השכם עד החשיכה. עם החשיכה היה נגמר יום העבודה שלנו, מפני ש"העבודה" הזאת הייתה נעשית רק לאור היום.
כבר בשעה שלוש וחצי בבוקר היה שוטר-המשמר, שהיה עובר על יד הצריף בלילה, דופק בדלת וצועק "Aufl Herausl" (לקום! לצאת!). עוד לפני שיכולנו לקום, היה הרוצח שמידט מתפרץ ומגרש בשוט החוצה. היינו רצים החוצה עם נעל אחת ביד או יחפים. ברוב המקרים לא היינו פשוטים את בגדינו לפני השינה. היינו ש וכבים לישון אפילו בנעלים, מפני שבבוקר לא היינו מספיקים להתלבש.
שרר עוד חושך בבוקר, כשהיו מעירים אותנו. להאיר אסור אחרת שמידט היה מתרוצץ בצריף ומכה על ימין ועל שמאל. היינו אומללים ועייפים עד כלות הכוחות כמו בשעה ששכבנו לישון. כל אחד מאיתנו היה מקבל שמיכה דקה, יכולנו להתכסות בה או להציע את האצטבה. במחסן היו בוחרים בשבילינו סמרטוטים ישנים ומעוכים, אם מישהו נאנח, היה מקבל סטירה בפנים.
בערב היו מדליקים אור במשך חצי שעה. אחר כך היו מכבים את האור. ה"אובר-צוגס-פיהרר" היה מסתובב בצריף עם מגלב בידו ולא היה מרשה לשוחח. היינו מדברים עם השכנים בלחש.
העובדים במחנה היו על פי רוב אנשים, שנשותיהם, ילדיהם והוריהם, הוחנקו בגזים. רבים השיגו טלית ותפילין מהמחסן, ובשעה שהיו נועלים את הצריף למשך הלילה, היינו שומעים מהאצטבאות לחש התפילה. קדיש. היינו מתפללים לזכר הקרבנות. אחר כך הייתה משתררת דממה. לא התאוננו, היינו לגמרי מדוכאים. חמישה-עשר ה"צוגס-פיהררים" היו אולי באשליה, אנחנו לא.
התנועענו כולנו כאנשים נטולי רצון. היינו גוש אחד. אני זוכר קצת שמות, אבל מעט. לא היה ערך לדבר מי היה האיש ואיך נקרא. אני יודע, שהרופא היה איש צעיר, שחי לפני כן על יד פשמיסל, שמו היה יעקבוביץ. הכרתי גם סוחר אחד מקראקא, שמו שליסל, אותו ואת בנו; יהודי אחד מצ'כיה, שמו אלבוגן, שהייתה לו, נדמה לי, חנות של אופניים. את הטבח גולדשמידט, שהיה ידוע מהמסעדה בקארלסבאד "האחים האניקא". אף אחד לא התעניין בשני, החיים עברו עלינו, כשאנו עובדים באופן מכני.
בשעה 12 היינו מקבלים ארוחת צהריים. היינו ניגשים אל שני אשנבים, על יד האחד היינו מקבלים סיר, על יד השני חצי ליטר מרק עם גריסים, כלומר מים, לפעמים היו במרק תפוחי אדמה. לפני הארוחה, חייבים היינו לשיר שירים, כך גם בערב לפני שתיית הקפה. באותו זמן היו מגיעים מהתאים אנקות הנחנקים, התזמורת ניגנה ומול המטבח עמדה תלייה גבוהה...
6.
אנשי הס.ס. חיו בבלז'ץ ובמקום ההריגה בלי נשים. אפילו בזמן משתה היו רק גברים. כך היה עד חודש אוקטובר. באוקטובר הגיע מזאמושץ משלוח של יהודיות מצ'כיה. במשלוח הזה היו כמה עשרות נשים, שבעליהן עבדו במחנה המוות. הוחלט להשאיר ממשלוח זה כמה עשרות נשים, ארבעים נועדו לעבודה במטבח, במכבסה או במתפרה. אסור היה להן להתראות עם בעליהן. הן קילפו במטבח תפוחי אדמה, רחצו סירים, נשאו מים. איננו יודע מה היה גורלן. בוודאי היה חלקן כמו של כל הכלואים במחנה.
נשים אלה היו כולן משכבת המשכילים. באו עם מטען. לאחדות הייתה קצת חמאה. הן נתנו מה שהיה להן. הן עזרו לאנשים, שעבדו במטבח או בקרבתו. הן היו בצריף קטן מיוחד, השגיחה עליהן "צוגס-פיהררין". בזמן העבודה הייתי רואה את הנשים האלה משוחחות ביניהן (הייתי מתקן במקום את התנורים והייתי מסתובב כל המחנה).
לא היכו אותן כמו אותנו. עבודתן הייתה נגמרת לפנות ערב. הן היו מסתדרות בשורה ועומדות בתור לקבל מרק או קפה. כמו גם מאיתנו, לא לקחו מהן את בגדיהן ולא נתנו להן בגדי פסים. לא היה כדאי להנהיג לזמן כה קצר תלבושת אחידה.
שלחו אותן ישר מהקרונות, בבגדיהן ובלי שגילחו את ראשיהן לבתי המלאכה ולמטבח. מבעד לחלונות המטבח הסתכלו יום-יום במשלוחי המוות שהגיעו למחנה...
7.
רצח המוני מילא את חלל המחנה יום-יום. היה זה יום רגיל של פחד מוות המוני ורצח המוני. אולם מלבד זאת היו מקרים בודדים של התעללות אישית. עבר עלי וראיתי גם את זה. בבלז'ץ לא היו אף פעם "אפלים" (מיפקדים). לא היה צורך בהן. המחזות האיומים התקיימו בלא הודעה מראש לכולם.
ברצוני לספר על משלוח מזאמושץ. היה זה קרוב ליום ה-15 בנובמבר. היה כבר קר, שלג ובוץ כיסו את הארץ. בסופה כזאת הגיע משלוח מזאמושץ, אחד מיני רבים. במשלוח הזה היו כל חברי מועצת הזקנים (יודענראט). כשכולם כבר עמדו עירומים, לפי הסדר הרגיל, הובילו את הגברים לתאים ואת הנשים לצריף לגילוח השערות. על חברי מועצת הזקנים ציוו להישאר בחצר. השוטרים הובילו את המשלוח להשמדה, וכל הפמליה של אנשי הס.ס. נתאספו מסביב ליושב ראש מועצת הזקנים. אינני יודע מה היה שמו, ראיתי בן אדם בגיל העמידה, חיוור כמו מת ושקט לגמרי.
אנשי הס.ס. ציוו על המנגנים שבתזמורת לעבור לחצר ולחכות להוראות – התזמורת, שהשתתפו בה שישה מנגנים, הייתה מנגנת בדרך כלל בשטח שבין תא הגזים ובין הקברות. היא הייתה מנגנת בלי הפסק בכלי נגינה, שנשדדו מהקרבנות.
עבדתי אז כטייח בקרבת מקום וראיתי את כולם. אנשי הס.ס. ציוו על המנגנים לנגן את המנגינה "ea geht alles voruber, ea gelit alles vorbei kommt eiu Reiter gefahren, bricht diet". ניגנו בכינור, בחצוצרה ובאקורדיון. הנגינה נמשכה זמן מה.
אחר כך העמידו את יושב ראש מועצת הזקנים בזאמושץ על יד הקיר והיכו אותו עד זוב דם בושטים, שבקצותיהם הייתה עופרת, בעיקר בראש ובפנים. היכו: אירמאן, איש הס.ס. השמן שווארץ, שמידט וכמה שוטרים. על הקורבן הזה ציוו לרקוד ולקפוץ תוך הכאות ובלוויית המוסיקה. אחרי כמה שעות הביאו לו פרוסת לחם והכריחו אותו על ידי מכות לאכול. הוא עמד, מכוסה דם, אדיש, רציני, לא שמעתי אף נאקה. עינויי האיש הזה נמשכו שבע שעות. אנשי הס.ס. עמדו וצחקו: "זהו איש חשוב יותר, נשיא מועצת היהודים" – קראו בקול ובבריונות. רק בשעה שש בערב, הוביל אותו שמידט אל קבר, ירה בראשו ודחפו ברגלו אל ערימת הגוויות, שנחנקו בגזים.
היו גם מקרים מיוחדים אחרים. זמן קצר לאחר בואי לבלז'ץ, בחרו ממשלוח אחד, אינני יודע מאיזו עיר (לא תמיד ידענו מאין בא המשלוח), בין השאר גם נער צעיר אחד. הוא היה סמל הבריאות, הכוח והעלומים. הפליא אותנו ברוחו השקטה. הסתכל סביב ושאל כמעט בעליזות: - האם מישהו נמלט מפה? זה הספיק – מישהו מהגרמנים שמע את הצעיר הזה, כמעט ילד, עינו עד שהוציא את נשמתו. פשטו את בגדיו, תלוהו על התלייה כשראשו למטה; הוא היה תלוי שלוש שעות. הוא היה חסון והמשיך לחיות. הורידו אותו, שמוהו על החול ותחבו לו במקלות חול לתוך הגרון. הוציא את נשמתו.
לפעמים היו מגיעים משלוחים גדולים מהרגיל. יש שבמקום 50 היו באים 60 קרונות ומעלה. זמן לא רב לפני בריחתי, בחודש נובמבר, מוכרחים היו להשאיר ממשלוח גדול כזה מאה איש, שהיו כבר ערומים, לעבודה בקבורת הגוויות, מפני שאנשי הגסטאפו עשו חשבון, שהפועלים הקבועים שבמחנה לא יספיקו במשך זמן קצר כל כך לשים בקברות את כל הגוויות הרבות שהוחנקו. השאירו רק נערים צעירים. במשך כל היום סחבו את הגוויות לקברות, זרזו אותם בשוטים לעבוד, לא נתנו להם אף טיפת מים, ערומים היו בשלג ובקור – בערב הוביל אותם הרוצח שמידט לקבר וירה בהם מאקדחו. בשביל למעלה מעשרה חסרו כדורים. הוא הרג אותם איפוא בקצה השני של האקדח, אחד אחרי השני, עד האחרון. שמעתי אנקות, ראיתי רק איך שהשתדלו להיות הראשונים בתור למוות, שיירי החיים והעלומים חסרי הישע האלה.
8.
המחנה היה כולו תחת שמירה של שוטרים מזויינים ולמעלה מעשרה אנשי ס.ס., אולם פעילים היו לא רבים. אחדים התבלטו על כל צעד ושעל באכזריותם המיוחדת. חיות ממש. אחרים רצחו "בדם קר" ואילו אחרים נהנו מהרצח שהם רצחו; פניהם הצטחקו. ראיתי אותם מאושרים בשעה שהסתכלו באנשים הערומים והדקורים בכידונים, שהובלו לתאים.
סרט עכשווי בו אפשר לראות את בתי סגל המחנה
בעונג הביטו על צללי האדם המיואשים, בעיקר של אנשים צעירים. ראינו, שבבית הקטן היפה ביותר אשר על יד תחנת בלז'ץ, גר המפקד הראשי של המחנה. היה זה אוברשטורמפיהרר, שאת שם משפחתו אינני זוכר, אם כי אני משתדל להעלות בזיכרוני את שמו, השם היה קצר. הוא היה בא למחנה לעיתים קרובות, היה מופיע בקשר לאיזה מקרה. היה זה רוצח בעל קומה גבוהה, רחב כתפיים בן ארבעים ומעלה, בעל הבעת פנים פשוטה – כזה הוא בוודאי מראהו של רוצח מלידה. בהמה בצורת אדם.
פעם נתקלקלה המכונה, שגרמה למוות. הודיעו לו על כך, הוא בא רכוב על סוס, ציווה לתקן את המכונה ולא הירשה להוציא את האנשים מתאי החנק; - ייחנקו ויגוועו במשך עוד כמה שעות. רגליו נתכופפו מרוב כעס, צעק ורעד כולו. אם כי היה מופיע לעיתים רחוקות, הפיל פחד על אנשי הס.ס., גר לבדו, עם שוטר שמש, ששרת אותו. השוטר היה מוסר לו יום-יום את הדינים והחשבונות. למפקד הראשי ולרבים מאנשי הגסטאפו לא היה קשר קבוע למחנה. הייתה להם מסעדה משלהם עם טבח, שהובא מגרמניה ושבישל בשביל כל הגרמנים. אף פעם לא בא אליהם מישהו מבני משפחתם ואף פעם לא גר מישהו מהם עם אישה. גידלו אווזים וברווזים לרוב. אנשים סיפרו, שבאביב שלחו להם סלים מלאים בדובדבנים. ארגזים עם יינות ויי"ש היו מביאים יום-יום.
תיקנתי שם תנור. היו שם שתי יהודיות צעירות, שעבדו בניקוי של אווזים שחוטים מנוצות, הן זרקו לי בצל וסלק אחד. ראיתי שם גם נערה כפרית, שעבדה שם, מלבדן עבדו שם רק שוטרים-שמשים.
בכל יום ראשון בשבוע היו מביאים את התזמורת ומסדרים משתה. היו מתאספים שם רק אנשי הגסטאפו, זללו וסבאו. שיירים מהמזונות היו זורקים למנגנים. כשהיה מופיע במחנה לרגעים מספר המפקד, ראיתי את אנשי הגסטאפו והשוטרים רועדים מפחד.
מלבדו פקדו על אנשי הגסטאפו, השגיחו וניהלו את כל בית הרצח – ארבעה רוצחים אחרים. קשה לתאר רוצחים גדולים יותר. אחד מהם, פריץ אירמאן, בן שלושים בערך, שטאב-שאר-פיהרר, מנהל האספקה של המחנה, היה מומחה לרצח ילדים וזקנים בירייה. עשה את המעשים האכזריים ביותר בשקט כאילו היה מאבן. היה שותק ומתנהג בסודיות. בכל יום היה נואם לפני הקורבנות, שהם הולכים לבית מרחץ ולעבודה. פושע בהכרה שלמה.
ה"אובר-שאר-פיהרר" ריינהולד פייכס Faix היה עושה את מעשי האכזריות שלו באופן אחר. מוצאו היה מגאבלונץ על נהר ניסא, היה נשוי, אב לשני ילדים. אופן דיבורו היה כמו של אדם משכיל. מיהר בדיבורו. אם מישהו לא הבין את דבריו מייד, היה מכה את זה, והיה מרים צעקות עד השמיים כמו משוגע.
פעם ציווה לסייד את המטבח, עבד בזה דוקטור לכימיה, יהודי אחד. הסייד עמד למעלה בקצה הסולם, ליד התקרה, פייכס ציווה עליו לעלות ולרדת כל רגע, היכה אותו בשוט בפנים עד שנשפך מהן דם ונעשו תפוחות. כך עשה את עבודתו. פייכס עשה רושם של בלתי שפוי בדעתו. ניגן בכינור. היה מצווה על התזמורת לנגן בלי הרף את המנגינה "Goralu czy ci nie zal?", היה מצווה על אנשים לשיר, לרקוד, היה המתעלל בהם להנאתו והיה מכה אותם. היה מטורפת.
אינני יודע איזה מהם היה אכזרי ואיום יותר, האם פייכס או הרוצח השמן, הגוץ והשחור שווארץ (מוצאו היה מפנים גרמניה). הוא היה מבקר את השוטרים. הם היו די אכזריים כלפינו ואם הם מכים די חזק. השגיח עלינו בזמן חפירת הקברות, כלומר לא נתן אף רגע מנוחה. בנהימה, במגלב היה מגרש מהקבר ומזרז ללכת אל התאים, במקום שערימות של גוויות חיכו לדרכן לקברות העמוקים. שם היה אוסף אותנו ורץ שוב אל הקברות. בקצה הקברות חיכו ובמבט, המביע טירוף הדעת, הסתכלו בעומק – ילדים, זקנים,חולים. חיכו למוות. היו מרשים להם להביט כמה שהם רוצים על הגוויות והם ולנשום את ריחות הריקבון, וכעבור רגע היה אירמאן צמא-הדם מסלק אותם ביריות. שווארץ היה מכה את כולם בלי הפסק. אסור היה לכסות את הפנים בפני מכות - Hande ab! (הורד ידיים) – היה צורח ונהנה הנאה מרובה.
עוד יותר נהנה מתפקידו האכזרי ה"פולקסדויטשה" הצעיר הני שמידט, כנראה לטבי. דיבר גרמנית באופן מוזר, במקום ס אמר ט (לא was אלא wat). עם השוטרים דיבר רוסית. לא רצה לעזוב את המחנה אף ליום אחד. גמיש, זריז, רזה, עם פה של שודד, תמיד שיכור, התרוצץ משעה ארבע בבוקר עד הערב בכל המחנה, היכה, הסתכל בכוונה בעינויי הקרבנות ונהנה ממראה זה – "זהו הרוצח הרע ביותר" – היו מתלחשים ביניהם האסירים, ומייד היו עונים בעצמם: "כולם הם הגרועים ביותר". במקום שהיו מענים את האנשים ביותר, שם היה מופיע הראשון. היה תמיד נוכח בזמן הכנסת הקרבנות האומללים לתאים, היה מקשיב לצעקות החודרות, הפולחות את האוויר, שהיו מגיעות מהתאים האיומים בזמן החנקת הנשים – הוא היה "הרוח החיה" של המחנה, המושחת ביותר, חיית טרף, צמא לדם. בעונג הסתכל בפנים העייפות עד קצה הגבול והקודרות של החוזרים לפנות ערב לצריף. את כל אחד מוכרח היה לכבד במכה בשוט בראש. כשהיה מישהו מאיתנו מתחמק, היה רודף אחריו ומכה אותו. אנשי הגסטאפו האלה וגם אחרים, שלא התבלטו – הם היו איזה מין חיות משונות. אף אחד מהם לא היה אנושי אף רגע.
מהשעה שבע בבוקר עד חשיכה היו מכים את האנשים בכל מיני אופנים. עם חשיכה היו חוזרים לבתים הקטנים אשר על יד התחנה. השוטרים עמדו בלילות על המשמר על יד מכונות ירייה. ביום היו אנשי הגסטאפו יוצאים לקבל בחגיגיות את משלוחי המוות.
החג הגדול ביותר לרוצחים היה ביקורו של הימלר. היה זה במחצית החודש אוקטובר. מהבוקר ראינו שאנשי הגסטאפו הרוצחים עובדים באופן מעולף חשאיות. באותו יום נמשך כל התהליך של רצח אלפי אנשים פחות זמן. הכל נעשה מהר מאוד. אירמאן הודיע: "Es kommt eine hohere Person. muB Ordnung sein" (עומדת לבוא אישיות רמת-מעלה, צריך להיות סדר). לא אמרו מי עומד לבוא, אולם כולם ידעו, כי השוטרים התלחשו ביניהם על כך.
קרוב לשעה שלוש אחרי הצהריים, בא הימלר ביחד עם הגנרל מאיור קאטצמאן, הרוצח הראשי של לבוב והמחוז, עם שליש ועשרה אנשי גסטאפו. אירמאן ואחרים ליוו אותם והראו לאורחים את התאים, שבאותו זמן נפלו מהם הגוויות והעובדים עסקו בהוצאתו למקום, שבו הלכה ונצברה ערימה איומה של גוויות צעירות וגוויות קטנות לגמרי, גוויות של ילדים. האסירים סחבו את הגוויות. הימלר הסתכל, הסתכל חצי שעה ונסע. ראיתי את אנשי הגסטאפו שמחים, הם היו במצב רוח מרומם, הם היו מרוצים מאוד וצחקו. שמעתי אותם משוחחים על מפרעות.
9.
אינני יכול להגדיר באיזה מצב רוח חיינו, אנחנו, האסירים שנידונו למוות, ומה הרגשנו בשמענו את הזעקות האיומות של האנשים הנחנקים יום-יום ואת קריאות הילדים. שלוש פעמים ביום ראינו אלפי אנשים, שהיו קרובים לטירוף הדעת. גם אנחנו היינו קרובים לשיגעון. עבר עלינו יום אחרי יום, איננו יודעים בעצמנו איך. לא חיינו אף רגע באשליה. גווענו בכל יום קצת, ביחד עם כל המשלוחים של אנשים, שהיה להם עוד רגע העינוי של אשליה. אדירים ומיואשים, לא הרגשנו אפילו רעב או קור. כל אחד חיכה לתורו, ידע שיאבד ויתענה עינויים, שהם למעלה מכוח אנוש. רק בשעה שהיינו שומעים את קריאות הילדים: אמא'לי, הן הייתי ילד טוב! חושך! חושך! – היה לבנו נקרע לגזרים. ואחרי כן היינו שוב חדלים להרגיש.
הבריחה מהמחנה
בסוף חודש נובמבר הלכו ונסתיימו כבר ארבעה חודשים לשהותי במקום ההריגה בלז'ץ. הרוצח אירמאן הודיע לי בבוקר אחד, שלמחנה דרוש פח, הרבה פח. הייתי אז תפוח ומכוסה חבורות, המוגלה זבה מהפצעים. איש הגסטאפו שמידט היכה אותי במקל בפנים משני צדדיהן. בצחוק של לעג הודיע לי אירמאן, שאסע בלוויית משמר ללבוב להביא פח: "sollst nicht durchgehen!" (אל תברח!).
נסעתי באוטו בלוויית ארבעה אנשי גסטאפו ושוטר. בלבוב נשארתי באוטו, לאחר יום עבודה בהטענת פח, תחת משמר של רוצח אחד. השאר הלכו לבלות את הזמן. ישבתי במשך שעות אחדות ללא עניין וללא תנועה. ראיתי במקרה, שהשומר שלי נרדם והוא נוחר. בתנועה ספונטאנית , בלי שחשבתי על זה אף רגע, גלשתי מהאוטו; הרוצח ישן. עליתי על המדרכה, עשיתי את עצמי רגע כאילו אני מחטט איזה דבר על יד הפח, לאט לאט יצאתי, ברחוב הלגיונים הייתה תנועה מרובה. כיסיתי את פניי יותר בכובעי, הרחובות הייתה האפלה. אף אחד לא ראה אותי. זכרתי איפה גרה פולניה, בעלת הבית שלי, הלכתי אליה. הסתירה אותי. במשך עשרים חודש ריפאתי את הפצעים שעל כל גופי. לא רק פצעים. מחזות מהבלהות שעברו עלי, הדריכו את מנוחתי. בחלום ובהקיץ שמעתי את אנקות הקרבנות המעונים; גם את קריאות הילדים; גם את טרטור המנוע. לא יכולתי לקרוע מדמיוני את הבעת הפנים האיומה של כל אחד מאנשי הגסטאפו הרוצחים. כך נשארתי עד הרגע של השחרור.
כשהצבא האדום גירש את הרוצחים הגרמנים מלבוב ויכולתי לצאת החוצה בעולם הרחב, להביט סביבי בלי פחד, לנשום לרווחה אוויר צח וזו הפעם הראשונה מזמן השבי הגרמני, לחשוב על דבר מה ולהרגיש הרגשות – נתעורר בי רצון חזק לראות את המקום, שבו הוחנקו שניים וחצי מיליון בני אדם, שרצו מאוד לחיות, לחיות.
כעבור זמן קצר נסעתי. שוחחתי עם אנשים, שגרו בסביבה. סיפרו לי, שבשנת 1943 היו המשלוחים פוחתים והולכים, מרכז ההשמדה של היהודים הועבר לתאי הגזים באושווינצ'ים. בשנת 1944 חפרו ופתחו את השוחות, שפכו על הגוויות בנזין והעלו אותן באש. עשן שחור, כבד היה נישא כמה עשרות קילומטרים מסביב למדורות הענקיות. הרוח הייתה נושא במשך זמן רב את הסירחון למרחקים. במשך ימים ולילות ארוכים, במשך שבועות ארוכים.
ואחר כך – מספרים האנשים, שגרו בסביבה – טחנו את העצמות והרוח הייתה מפזרת את האבק על פני השדות והיערות. את המכונה לטחינת עצמות האנשים הקים האסיר של המחנה ברחוב יאנובסקה שפילקע [בלבוב], שהובא לשם זה לבלז'ץ. הוא סיפר לי, שמצא שם כבר רק ערימות של עצמות, כל הבניינים נעלמו. הוא הצליח אחר כך לברוח ולהינצל. הוא חי עכשיו בהונגריה. הוא מסר לי ידיעות על כך כבר לאחר שחרור לבוב על ידי הצבא האדום.
כשנגמר ייצור "הזבל הכימי" מעצמות של מיליונים אנשים, כיסו בעפר את הקברות החפורים. יישרו היטב ובשקידה את שטח האדמה הרוויה דם. החיה הטורפת הגרמנית כיסתה את קבר המיליונים היהודים בגיא ההריגה בבלז'ץ בירק עסיסי.
נפרדתי מהאנשים, שמסרו לי את הידיעות, והלכתי לי בדרך, שהייתה ידועה לי כ"מסילה הצדדית". המסילה לא הייתה כבר קיימת. השדה הוליך אותי עד ליער אורנים חי, נותן ריחות. שררה שם דומיה. בתוך היער נמצא שדה-יער גדול, בהיר. [4]
[1] הגוספהיררים היו יהודים, אנשים מקולקלים (כך מסביר רדר בעדותו, שנרשמה על ידי הגב' מאלצקה).
[2] לשוטרים אלה, שגוייסו משבויים רוסיים שבגדו ועברו לצד האוייב, היו קוראים "אסקארים" (זוהי מילה ממוצא תורכי).
קישורים
פעם נתקלקלה המכונה, שגרמה למוות. הודיעו לו על כך, הוא בא רכוב על סוס, ציווה לתקן את המכונה ולא הירשה להוציא את האנשים מתאי החנק; - ייחנקו ויגוועו במשך עוד כמה שעות. רגליו נתכופפו מרוב כעס, צעק ורעד כולו. אם כי היה מופיע לעיתים רחוקות, הפיל פחד על אנשי הס.ס., גר לבדו, עם שוטר שמש, ששרת אותו. השוטר היה מוסר לו יום-יום את הדינים והחשבונות. למפקד הראשי ולרבים מאנשי הגסטאפו לא היה קשר קבוע למחנה. הייתה להם מסעדה משלהם עם טבח, שהובא מגרמניה ושבישל בשביל כל הגרמנים. אף פעם לא בא אליהם מישהו מבני משפחתם ואף פעם לא גר מישהו מהם עם אישה. גידלו אווזים וברווזים לרוב. אנשים סיפרו, שבאביב שלחו להם סלים מלאים בדובדבנים. ארגזים עם יינות ויי"ש היו מביאים יום-יום.
תיקנתי שם תנור. היו שם שתי יהודיות צעירות, שעבדו בניקוי של אווזים שחוטים מנוצות, הן זרקו לי בצל וסלק אחד. ראיתי שם גם נערה כפרית, שעבדה שם, מלבדן עבדו שם רק שוטרים-שמשים.
בכל יום ראשון בשבוע היו מביאים את התזמורת ומסדרים משתה. היו מתאספים שם רק אנשי הגסטאפו, זללו וסבאו. שיירים מהמזונות היו זורקים למנגנים. כשהיה מופיע במחנה לרגעים מספר המפקד, ראיתי את אנשי הגסטאפו והשוטרים רועדים מפחד.
מלבדו פקדו על אנשי הגסטאפו, השגיחו וניהלו את כל בית הרצח – ארבעה רוצחים אחרים. קשה לתאר רוצחים גדולים יותר. אחד מהם, פריץ אירמאן, בן שלושים בערך, שטאב-שאר-פיהרר, מנהל האספקה של המחנה, היה מומחה לרצח ילדים וזקנים בירייה. עשה את המעשים האכזריים ביותר בשקט כאילו היה מאבן. היה שותק ומתנהג בסודיות. בכל יום היה נואם לפני הקורבנות, שהם הולכים לבית מרחץ ולעבודה. פושע בהכרה שלמה.
ה"אובר-שאר-פיהרר" ריינהולד פייכס Faix היה עושה את מעשי האכזריות שלו באופן אחר. מוצאו היה מגאבלונץ על נהר ניסא, היה נשוי, אב לשני ילדים. אופן דיבורו היה כמו של אדם משכיל. מיהר בדיבורו. אם מישהו לא הבין את דבריו מייד, היה מכה את זה, והיה מרים צעקות עד השמיים כמו משוגע.
פעם ציווה לסייד את המטבח, עבד בזה דוקטור לכימיה, יהודי אחד. הסייד עמד למעלה בקצה הסולם, ליד התקרה, פייכס ציווה עליו לעלות ולרדת כל רגע, היכה אותו בשוט בפנים עד שנשפך מהן דם ונעשו תפוחות. כך עשה את עבודתו. פייכס עשה רושם של בלתי שפוי בדעתו. ניגן בכינור. היה מצווה על התזמורת לנגן בלי הרף את המנגינה "Goralu czy ci nie zal?", היה מצווה על אנשים לשיר, לרקוד, היה המתעלל בהם להנאתו והיה מכה אותם. היה מטורפת.
אינני יודע איזה מהם היה אכזרי ואיום יותר, האם פייכס או הרוצח השמן, הגוץ והשחור שווארץ (מוצאו היה מפנים גרמניה). הוא היה מבקר את השוטרים. הם היו די אכזריים כלפינו ואם הם מכים די חזק. השגיח עלינו בזמן חפירת הקברות, כלומר לא נתן אף רגע מנוחה. בנהימה, במגלב היה מגרש מהקבר ומזרז ללכת אל התאים, במקום שערימות של גוויות חיכו לדרכן לקברות העמוקים. שם היה אוסף אותנו ורץ שוב אל הקברות. בקצה הקברות חיכו ובמבט, המביע טירוף הדעת, הסתכלו בעומק – ילדים, זקנים,חולים. חיכו למוות. היו מרשים להם להביט כמה שהם רוצים על הגוויות והם ולנשום את ריחות הריקבון, וכעבור רגע היה אירמאן צמא-הדם מסלק אותם ביריות. שווארץ היה מכה את כולם בלי הפסק. אסור היה לכסות את הפנים בפני מכות - Hande ab! (הורד ידיים) – היה צורח ונהנה הנאה מרובה.
עוד יותר נהנה מתפקידו האכזרי ה"פולקסדויטשה" הצעיר הני שמידט, כנראה לטבי. דיבר גרמנית באופן מוזר, במקום ס אמר ט (לא was אלא wat). עם השוטרים דיבר רוסית. לא רצה לעזוב את המחנה אף ליום אחד. גמיש, זריז, רזה, עם פה של שודד, תמיד שיכור, התרוצץ משעה ארבע בבוקר עד הערב בכל המחנה, היכה, הסתכל בכוונה בעינויי הקרבנות ונהנה ממראה זה – "זהו הרוצח הרע ביותר" – היו מתלחשים ביניהם האסירים, ומייד היו עונים בעצמם: "כולם הם הגרועים ביותר". במקום שהיו מענים את האנשים ביותר, שם היה מופיע הראשון. היה תמיד נוכח בזמן הכנסת הקרבנות האומללים לתאים, היה מקשיב לצעקות החודרות, הפולחות את האוויר, שהיו מגיעות מהתאים האיומים בזמן החנקת הנשים – הוא היה "הרוח החיה" של המחנה, המושחת ביותר, חיית טרף, צמא לדם. בעונג הסתכל בפנים העייפות עד קצה הגבול והקודרות של החוזרים לפנות ערב לצריף. את כל אחד מוכרח היה לכבד במכה בשוט בראש. כשהיה מישהו מאיתנו מתחמק, היה רודף אחריו ומכה אותו. אנשי הגסטאפו האלה וגם אחרים, שלא התבלטו – הם היו איזה מין חיות משונות. אף אחד מהם לא היה אנושי אף רגע.
מהשעה שבע בבוקר עד חשיכה היו מכים את האנשים בכל מיני אופנים. עם חשיכה היו חוזרים לבתים הקטנים אשר על יד התחנה. השוטרים עמדו בלילות על המשמר על יד מכונות ירייה. ביום היו אנשי הגסטאפו יוצאים לקבל בחגיגיות את משלוחי המוות.
החג הגדול ביותר לרוצחים היה ביקורו של הימלר. היה זה במחצית החודש אוקטובר. מהבוקר ראינו שאנשי הגסטאפו הרוצחים עובדים באופן מעולף חשאיות. באותו יום נמשך כל התהליך של רצח אלפי אנשים פחות זמן. הכל נעשה מהר מאוד. אירמאן הודיע: "Es kommt eine hohere Person. muB Ordnung sein" (עומדת לבוא אישיות רמת-מעלה, צריך להיות סדר). לא אמרו מי עומד לבוא, אולם כולם ידעו, כי השוטרים התלחשו ביניהם על כך.
קרוב לשעה שלוש אחרי הצהריים, בא הימלר ביחד עם הגנרל מאיור קאטצמאן, הרוצח הראשי של לבוב והמחוז, עם שליש ועשרה אנשי גסטאפו. אירמאן ואחרים ליוו אותם והראו לאורחים את התאים, שבאותו זמן נפלו מהם הגוויות והעובדים עסקו בהוצאתו למקום, שבו הלכה ונצברה ערימה איומה של גוויות צעירות וגוויות קטנות לגמרי, גוויות של ילדים. האסירים סחבו את הגוויות. הימלר הסתכל, הסתכל חצי שעה ונסע. ראיתי את אנשי הגסטאפו שמחים, הם היו במצב רוח מרומם, הם היו מרוצים מאוד וצחקו. שמעתי אותם משוחחים על מפרעות.
9.
אינני יכול להגדיר באיזה מצב רוח חיינו, אנחנו, האסירים שנידונו למוות, ומה הרגשנו בשמענו את הזעקות האיומות של האנשים הנחנקים יום-יום ואת קריאות הילדים. שלוש פעמים ביום ראינו אלפי אנשים, שהיו קרובים לטירוף הדעת. גם אנחנו היינו קרובים לשיגעון. עבר עלינו יום אחרי יום, איננו יודעים בעצמנו איך. לא חיינו אף רגע באשליה. גווענו בכל יום קצת, ביחד עם כל המשלוחים של אנשים, שהיה להם עוד רגע העינוי של אשליה. אדירים ומיואשים, לא הרגשנו אפילו רעב או קור. כל אחד חיכה לתורו, ידע שיאבד ויתענה עינויים, שהם למעלה מכוח אנוש. רק בשעה שהיינו שומעים את קריאות הילדים: אמא'לי, הן הייתי ילד טוב! חושך! חושך! – היה לבנו נקרע לגזרים. ואחרי כן היינו שוב חדלים להרגיש.
הבריחה מהמחנה
בסוף חודש נובמבר הלכו ונסתיימו כבר ארבעה חודשים לשהותי במקום ההריגה בלז'ץ. הרוצח אירמאן הודיע לי בבוקר אחד, שלמחנה דרוש פח, הרבה פח. הייתי אז תפוח ומכוסה חבורות, המוגלה זבה מהפצעים. איש הגסטאפו שמידט היכה אותי במקל בפנים משני צדדיהן. בצחוק של לעג הודיע לי אירמאן, שאסע בלוויית משמר ללבוב להביא פח: "sollst nicht durchgehen!" (אל תברח!).
נסעתי באוטו בלוויית ארבעה אנשי גסטאפו ושוטר. בלבוב נשארתי באוטו, לאחר יום עבודה בהטענת פח, תחת משמר של רוצח אחד. השאר הלכו לבלות את הזמן. ישבתי במשך שעות אחדות ללא עניין וללא תנועה. ראיתי במקרה, שהשומר שלי נרדם והוא נוחר. בתנועה ספונטאנית , בלי שחשבתי על זה אף רגע, גלשתי מהאוטו; הרוצח ישן. עליתי על המדרכה, עשיתי את עצמי רגע כאילו אני מחטט איזה דבר על יד הפח, לאט לאט יצאתי, ברחוב הלגיונים הייתה תנועה מרובה. כיסיתי את פניי יותר בכובעי, הרחובות הייתה האפלה. אף אחד לא ראה אותי. זכרתי איפה גרה פולניה, בעלת הבית שלי, הלכתי אליה. הסתירה אותי. במשך עשרים חודש ריפאתי את הפצעים שעל כל גופי. לא רק פצעים. מחזות מהבלהות שעברו עלי, הדריכו את מנוחתי. בחלום ובהקיץ שמעתי את אנקות הקרבנות המעונים; גם את קריאות הילדים; גם את טרטור המנוע. לא יכולתי לקרוע מדמיוני את הבעת הפנים האיומה של כל אחד מאנשי הגסטאפו הרוצחים. כך נשארתי עד הרגע של השחרור.
כשהצבא האדום גירש את הרוצחים הגרמנים מלבוב ויכולתי לצאת החוצה בעולם הרחב, להביט סביבי בלי פחד, לנשום לרווחה אוויר צח וזו הפעם הראשונה מזמן השבי הגרמני, לחשוב על דבר מה ולהרגיש הרגשות – נתעורר בי רצון חזק לראות את המקום, שבו הוחנקו שניים וחצי מיליון בני אדם, שרצו מאוד לחיות, לחיות.
כעבור זמן קצר נסעתי. שוחחתי עם אנשים, שגרו בסביבה. סיפרו לי, שבשנת 1943 היו המשלוחים פוחתים והולכים, מרכז ההשמדה של היהודים הועבר לתאי הגזים באושווינצ'ים. בשנת 1944 חפרו ופתחו את השוחות, שפכו על הגוויות בנזין והעלו אותן באש. עשן שחור, כבד היה נישא כמה עשרות קילומטרים מסביב למדורות הענקיות. הרוח הייתה נושא במשך זמן רב את הסירחון למרחקים. במשך ימים ולילות ארוכים, במשך שבועות ארוכים.
ואחר כך – מספרים האנשים, שגרו בסביבה – טחנו את העצמות והרוח הייתה מפזרת את האבק על פני השדות והיערות. את המכונה לטחינת עצמות האנשים הקים האסיר של המחנה ברחוב יאנובסקה שפילקע [בלבוב], שהובא לשם זה לבלז'ץ. הוא סיפר לי, שמצא שם כבר רק ערימות של עצמות, כל הבניינים נעלמו. הוא הצליח אחר כך לברוח ולהינצל. הוא חי עכשיו בהונגריה. הוא מסר לי ידיעות על כך כבר לאחר שחרור לבוב על ידי הצבא האדום.
כשנגמר ייצור "הזבל הכימי" מעצמות של מיליונים אנשים, כיסו בעפר את הקברות החפורים. יישרו היטב ובשקידה את שטח האדמה הרוויה דם. החיה הטורפת הגרמנית כיסתה את קבר המיליונים היהודים בגיא ההריגה בבלז'ץ בירק עסיסי.
נפרדתי מהאנשים, שמסרו לי את הידיעות, והלכתי לי בדרך, שהייתה ידועה לי כ"מסילה הצדדית". המסילה לא הייתה כבר קיימת. השדה הוליך אותי עד ליער אורנים חי, נותן ריחות. שררה שם דומיה. בתוך היער נמצא שדה-יער גדול, בהיר. [4]
[1] הגוספהיררים היו יהודים, אנשים מקולקלים (כך מסביר רדר בעדותו, שנרשמה על ידי הגב' מאלצקה).
[2] לשוטרים אלה, שגוייסו משבויים רוסיים שבגדו ועברו לצד האוייב, היו קוראים "אסקארים" (זוהי מילה ממוצא תורכי).
קישורים
